לא עברו 5 דקות מתחילת הפרק הראשון של "המורדת" ונקודת השיא של הסדרה כבר מאחורינו. אסתי, צעירה חרדית אסרטיבית ונחושה, אורזת את חפציה ובורחת, מבלי להגיד לאיש, כולל לבעלה. בצהרי יום שבת, היא עולה על טיסה, נוחתת בברלין - עיר החופש, חיי הלילה והבייקון והמבט שלה בעודה צועדת ברחוב האירופאי אומר הכל: "אני חופשייה".
שירה האס היא אחת מהשחקניות המרתקות ביותר בתרבות הישראלית. היא לא שיחקה בטלנובלות, לא כיכבה בפסטיגלים ולא אגזים אם אנחש שהרוב המוחץ של הישראלים לא יזהה אותה אם תחלוף על פניהם ברחוב. אך יש בה משהו, בשחקנית בת ה-24 זוכת פרס אופיר – שנכנס לצופה עמוק עמוק ללב. לכן, לא הופתעתי כשגיליתי שלוהקה לתפקיד ראשי בסדרה חדשה מבית היוצר של "נטפליקס", והדבר הראשון שעבר לי בראש הוא: "זה בטח יהיה אדיר".
ואכן, וואו. "המורדת" (באנגלית: Unorthodox) היא מיני סדרה בת 4 פרקים המבוססת על סיפור אמיתי אשר תועד בספר, הנושא את אותו שם, מאת דבורה פלדמן. הסדרה עוקבת אחר חייה של אסתר שפירו בת ה-19 (שירה האס), צעירה חרדית המתגוררת בברוקלין, ניו יורק, אשר נישאת בשידוך לינקי שפירו (עמית רהב), בן למשפחה חרדית קלאסית, ונאלצת לחיות את חיי הרעיה החרדית המתבקשים בחסידות, ממש כמו יתר נשות הקהילה. רק שלאסתי תוכניות אחרות, ובזמן שרוב הנשים מטפלות בקינדרלעך ומטפחות את משפחתן, הלב שלה נמשך למחוזות אחרים – מוזיקה, תרבות וטיולים בעולם. שנה שלמה היא חיה כך, מנסה להיכנס להיריון מבעלה החדש, עד שלא יכלה עוד – עלתה על מטוס כדי להשיג את החופש שהיא כל כך מייחלת לו. כל זאת, מבלי לדעת שבעלה ובן דודו (ג'ף ווילבוש) מתחילים במסע החיפוש אחריה.
הגדולה של שירה האס כשחקנית, מתבטאת בעיקר ברגעים בהם היא שותקת. המבטים שלה עוצמתיים יותר מכל צעקה, והשקט שלה בוער יותר מכל מונולוג. הרגעים בהם היא צופה מבעד לחלון המונית הנוסעת בשבת בבניינים האירופאים של ברלין, שפת הגוף הקפואה כשהיא רואה מחזות זרים לה כמו זוג לסביות מתנשק בשדרה והדרך בה היא מחבקת את המורה שלה לפסנתר שסייעה לה לברוח, משל היא אומרת לה: "בזכותך, אני חופשיה". לא זכורים לי עוד שחקנים רבים שמצליחים להביע את עצמם טוב כל כך, דווקא בשתיקתם.
לצד האס, מככב עמית רהב המגלם את ינקי שפירו, בעלה של אסתי. יחד עם בן דודו, הוא יוצא למסע חיפוש אחר אשתו הבורחת, ספק אם מרצונו החופשי או מכניעה תחת לחצי משפחתו הדורסנית, שלא חיבבה את הצעירה המרדנית מעולם אך מעדיפה להחזירה מאשר להתמודד עם הסטטוס שייגזר על בנם היקר, כשיוותר עגון ובודד. מהפרק הראשון נדמה שהדמות של ינקי עמוקה משהכרנו, ושלאורך מסע החיפוש אחריה – כנראה יגלה שכלל לא הכיר את מי שחלק איתה בית כבר שנה. יש לי תחושה שהבעל הביישן שלא מביט בעיניים כמעט לאף אחד, מסתיר בחובו לא מעט אופי ועומק. תפקיד מצוין של רהב, שמסתבר שגם היידיש לא עומדת בפני כישורי המשחק שלו. שכוייח.
"המורדת" היא מן סדרה בה חייבים לסלוח גם על הרגעים הפחות טובים. לאורך הפרק בלטו מספר רגעים 'מאולצים' מדי שנועדו בעיקר לכוון את העלילה, גם אם הם לא תואמים בדיוק את המציאות. דוגמה לכך היא הבחירה של אסתי כשותפת סוד יחידה דווקא במורתה לפסנתר, כשמדובר במי ששוכרת את דירתה ממשפחתו של ינקי וברור שתחשוף את סודה ללא כל מאמץ, או הדרך בה אסתי מפגינה קוליות אין-קץ כשהיא מתחברת לחבורת המוזיקאים בלב ברלין, כאילו לא חלפו רק כמה שעות מאז שהחליטה שהיא מפסיקה להיות חרדית לתפארת.
52 דקות אורכו של הפרק הראשון, ונראה כאילו כל דקה בה מוקפדת מקודמתה. הצילום ברחובות ברלין גרם לי להרגיש כאילו גם אני לא ביקרתי בה מעולם, העריכה המוזיקלית מכפילה את הרגש בכל סצנה דרמטית בפרק והליהוק של חבורת המוזיקאים איתם מתחברת הגיבורה ממחיש באופן מושלם את השוני ביניהם. שלא נדבר על הסצנה הבלתי נשכחת באגם – בה האס חושפת את ראשה המגולח, רגע לאחר שהשילה את פאתה, עם כל המטען שמתלווה אליה, היישר לאגם הברלינאי. מדויק.
נכון, זו לא הסדרה הראשונה בה אדם בורח מכל המוכר לו למציאות אחרת ולחופש הנחשק, אך "המורדת", שיצרו אנה ווינגר ואלכסה קרולינסקי, מתעלה עליהן בקצב המהיר, בקונפליקטים המורכבים וכמובן – בבחירת הגיבורים הראשיים שמצליחים להביע בשקט שלהם – את העולם. ברשותכם, הפרק השני ממתין לי שאצפה בו. אז רוצו לצפות, וכמובן - גוט שאעבס.