האמת, בפסקת הפתיחה שלי תכננתי לתהות אתכם על התגובה המוגזמת של תקוה להדחתו של ליאור (גם אלף מילים לא יספיקו לי), אבל אז יוסי הודח וגדי הראה לנו מי הבוס. אם תהיו רגע בשקט, אני בטוחה שתשמעו אותו עוד מתייפח מנווה אילן. עכשיו תורה של תקוה לנגב לו את הדמעות, ולהשקות אותו בתה עם נענע, או לדבריו: "התרופה שמרפאת את הלב". אני נשבעת שהוא אמר את זה.
עכשיו, כשהצלחנו לחמוק מלטבוע בים הדמעות של גדי – אפשר להמשיך. זהו, הגמר הגדול ממש עוד רגע כאן וזה הזמן להתחיל את סופ"ש הנוסטלגיה שמלווה את הדיירים שהגיעו לישורת האחרונה מדי שנה.
מי שהובילה את מסע הזיכרונות, סטייל "חיים שכאלה", הייתה "המראה", גימיק נחמד שהגיח בתחילת העונה ולמען האמת, די התפוגג במהלכה. "המראה" היא קול נשי וקינקי למדי שזורק לדיירים קלישאות בסגנון "נכנסת לכולם ללב", "אני גאה בדרך שעברת", ללא הבדל דת, גזע ומין.
אמש צפינו במראה סוקרת את שהותם של גדי, אסיף, אודליה ויוסי. כל אחד צפה ברגעיו הגדולים לאורך העונה (הייתי משלמת כדי לראות את לקט הרגעים שאודליה שרה ליוסי בלקט מדי בוקר), ולאחר מכן צפו יחד עם כל הדיירים בתעודות הזהות שלהם – הקליפים הקצרים שהוצגו לפני כניסתם לבית. תגידו, אתם זכרתם שגדי היה כזה דוש בת"ז שלו? יש לו מזל שיש לי זיכרון קצר.
נכון, ראינו לא מעט קלישאות בפרק, אבל שני רגעים באמת הצליחו לגעת בדיירים, ואפילו בי, ולא, אני לא מדברת על הופעת האורח של מושיק עפיה. הראשון היה אסיף, היחיד שבאמת נשמע אמין כשהוא אומר כי לא האמין שיגיע לשלב הזה. אני לא בטוחה שמישהו האמין. הוא עבר דרך לא פשוטה בבית, במהלכה נותר ללא חברים בכלל, אך הצליח לזרוח לאורך הדרך – ולהפוך להיות אחד הדיירים האהובים בבית. הרגע שלו מתייפח בבית האח על בדידותו נגע מאוד בדיירים, ובעיקר בתקוה – ממנה התאכזב בעיקר.
הרגע השני היה הרגע בו הדיירים התוודעו לעובדה שיוסי החלים ממחלת הסרטן לפני מספר שנים. אם לנו, הצופים, היה קשה לדעת שהדייר הכי אהוב וחייכן בבית עבר שנתיים של ייסורים והקרנות, נחשו מה עבר על הדיירים, שחלקו איתו כל כך הרבה ימים ולילות. הרבה דמעות זלגו לשמע הדברים של יוסי, והיה מרגש לראות את התגובה של הדיירים – הוא באמת נכנס להם ללב.
מסתבר שמגמת ההדחות המפתיעות ממשיכה, ואיכשהו – אסיף, אדם ואפילו אודליה הצליחו להעפיל לחצי הגמר (אפשר לקרוא לזה ככה?), ויוסי מצא עצמו בחוץ. מלבד יוסי בובליל, אי שם בעשור הקודם – לא זכור לי דייר שעבר את גיל 60 והצליח להגיע כל כך רחוק במשחק. מעניין מי עכשיו ייבהל בכל בוקר כשהשיר המעורר מתנגן. נו, מילא – עכשיו כשהוא זכה בדיסק עם מיטב הלהיטים של אודליה סוויסה, משעמם בבידוד – לא יהיה לו. תפוס תפוס תפוס.