חוזרים הביתה? בין מיעוט האנשים שעדיין מועסקים בתפקידים חיוניים בתקופה המשונה הזו, מסתבר שנמנים גם דיירי "האח הגדול". אולי כבר הספקתם לשכוח, אבל לא כל כך מזמן – לפני שתהינו איך נסביר לסבא וסבתא להשתמש בזום – כל מה שהתעסקנו בו היה למי מגיע לנצח יותר – תקוה או ירדן? הנה טעימה אחרונה מהעונה האחרונה של "האח הגדול", נא להתנהג בהתאם.
אז בדומה לליל הסדר ושאר המנהגים שדורשים התאמה לפורמט הבידוד החדש, גם יום החזרה של הדיירים לבית נאלץ לשנות פניו ולהתנהג בהתאם.: כל דייר מוקם לבדו בחלל אחר בבית, פן יופר חוק שמירת שני המטר. כך, כשגדי בחדר השינה, תקוה בסלון ויתר הדיירים מפוזרים אי שם – ניהל האח הגדול מעין פגישת זום משודרגת, בה כל אחד גולל את עלילותיו מאז נגמרה העונה, והאח הגדול זרק שאלות גנריות מדי פעם, משל הנחה את תחרות "הדייר ששינה להכי הרבה אנשים את החיים", והפרס הוא מסכת N95.
רחוב הקלישאות פינת הקיטש המוגזם, Here we come: במשך דקות ארוכות, נאלצנו לשמוע איך כל אחד מהדיירים התגלה כחסיד אומות עולם. אסיף סיפר על חולות הקורונה שקראו את ספריו בהסגר, תקוה סיפרה על הילדה המלאה שחזרה לאהוב את עצמה בעקבותיה וירדן סיפרה על הילד הגיי שבזכותה אימו הדתיה שבה לדבר איתו לאחר שנים של נתק. אלוהים, תעירו אותי כשזה ייגמר – ומי זכר שאסיף כל כך אוהב לדבר?!
רגע לפני שנרדמתי משעמום וכמעט עברתי לראות מה נסגר עם אמא של דניס מהפורמט המתחרה, האקשן נזכר להגיע: ליאור עלה לשידור, חמוש בכובע הקבוע ובעצבים האופייניים, והחל לירות לכל הכיוונים, לא לפני שהוא מתחנף לתקוה וצוחק בפנים לירדן.
בחוצפתו, העז ליאור להטיף לירדן על כך שהיא משמשת דוגמה רעה לצופים, משום שסיפרה על הריבים עם תקוה ועל תחושות החרם שחוותה. איזה אבסורד! איפה הייתה הדוגמה האישית בזמן שאדון דואק בעצמו לא הפסיק לצעוק, להתלהם ולדבר באגרסיביות ובתקיפות 99% מזמן שהותו בבית. העיקר שבסוף הפרק, מיהר להכריז שהוא כלל לא היה הדרמה קווין מבין המשולש הרומנטי שנוצר, ושמי שנהגו לכעוס ולהתרגז היו רק תקוה וירדן. כן, ברור. ממש ככה.
ואם היה רגע חסד אחד שהיה שווה צפייה לאורך הפרק המשמים הזה, הוא היה שמור דווקא לגברת סוויסה מירוחם היפה – שלשמחתי, אמרה סוף סוף את מה שספגה בשקט במשך כל שהותה בבית.
למרות כל הסלסולים, הרעש והצלצולים – הצליחה אודליה, ללא דרמה וריבים מיותרים, לפלס את דרכה לחמישיית הגמר ובדרך, לחבוט בדיירים הוותיקים החוצה אחד אחד משל היו זבובים שהפריעו לה בדרך. אך בשונה מדיירים אחרים ששרדו הדחות – אודליה מעולם לא זכתה ליותר מדי חיבוקים ופירגונים מיתר חבריה לבית, על אף שמעולם לא התכסחה או רבה עם מישהו מהם. הדחה אחר הדחה היא שמחה לבדה בחדר האח, פוחדת להראות ליתר דיירי הבית שהיא מאושרת.
אני בטוחה שיש איזה משפט במרוקאית שיתאר טוב יותר את המצב, אבל אודליה הוכיחה לכולם שהפז"ם הוא לא הדבר הכי חשוב, ושלפעמים – כל מה שצריך הוא לא אידיאולוגיה בשקל או סיפור טרגי מרגש. לפעמים, אנרגיות טובות וקצת צחוקים, זה כל מה שצריך. אז נכון שכנראה לא הייתי שורדת יותר מ-24 שעות בהן היא שרה בזיופים מושיק עפיה בריפיט, אבל תכל'ס – אודליה סוויסה היא כנראה הדיירת הכי מגניבה שנכנסה לבית.