בהתחלה קצת חששתי. לא רציתי לקלקל את הזיכרון. נכון, הם היו גדולים, אבל בכל זאת עברו מאז כמה עשורים. וגם ההומור שלהם מאז ומתמיד נטה יותר לכיוון הרך. הסאטירה לפעמים עשתה כניסה קצרה לחומרים שלהם ויצאה - לא מיוזמתם, אגב, אלא על פי רצונו של ערוץ 2 דאז.
ההומור של היום אחר. היום אין קבוצות מצחיקנים כמו למשל הגשש או הם - "זהו זה". ההומור היום מוכתב בידי כוהנים מאמריקה. קוראים לו סטנד־אפ והוא דוקר. אישית קשה לי להבדיל בין שחר חסון, אורי חזקיה, בן בן ברוך וכל השאר - הם נראים כאילו נעשו מאותו שטאנץ, מספרים אותן בדיחות, אבל מה? צעירים וחסונים. אז גידי גוב לבן השיער שבקושי הולך יכול על אלה? הוא עוד רלוונטי? בראבא? הוא עוד מופיע?
היה צריך לא מעט העזה בכאן 11 כדי להציע לצוות הוותיק להתאחד לכבוד ימי הקורונה, ובטח שמצדם של גוב, גליקמן, בראבא, קושניר ומושונוב להתייצב מול מצלמות הטלוויזיה ולהתחיל להריץ את ההצגה הישנה מחדש.
ואתם יודעים מה? זה עובד. הם עושים את זה. בלי להרגיש אתה יושב מול המסך, לא נופל ברצפה, ובכל זאת חיוך של נחת מתפשט לך על הפנים. טולה ובז'ז'יניה לא איבדו את הקסם. גם הבאבא בובה. החמישייה הקאמרית המקשישה שופעת את אותו קסם וכישרון. צוחקים על זקנותם שלהם. שרים עם גרוניך. זה עובד. שווה להתיישב לשעה מול המסך לראות את "זהו זה" ולא אחרת.