כשהיינו קטנים, לימדו אותנו שהבטחות צריך לקיים. כשהתבגרנו, התחלנו להפנים שהמציאות שונה, כמו ההבטחה הגדולה של "כחול לבן" לבוחר, שהופרה ביג טיים. ואז הגיע גיא זו-ארץ והבטיח שבפרק הבא של הישרדות, שהיה אתמול, נראה את אילנה אביטל נוקמת.
ובכן, לא נקמה ולא נעליים. כי בעוד אביטל מריצה בראשה תוכנית זדונית נגד ישראל וכל השבט שבגד בה, שלטעמי הם הרוויחו אותה ביושר, ישראל ואלינה הקדימו אותה, ובבקתה הם הסכימו ביניהם על הכול בקלות בלתי נסבלת. לאילנה לא נותרה ברירה אלא לחכות להזדמנות אחרת לנעוץ בהם את פגיונה. בקיצור, אל תאמינו לפרומואים שבהם מוכרים לכם לוקשים והבטחות ואל תטפחו ציפיות.
יחד עם זאת, למרות שגזלו מאיתנו את הנאת הצפייה בכל הקשור לנקמות מתוקות, הפרק אתמול היה שווה צפייה וסיפק חומרים שבהחלט פיצו על החוסר בנקמה מפוספסת, שיכלה לגרום לנו לעונג גדול בימים קודרים אלה של קורונה. בתחילת העונה נשמעו אי אילו זיופים מצד המתמודדים, שמן הסתם רצו להציג תדמית מסוימת ופלירטטו עם המצלמה על מנת לשאת חן בעינינו. ככל שהעונה מתקדמת, הם מתחילים לקלף מעליהם את שכבות המגן ומספקים לנו הצצה לרגשות אמיתיים ואותנטיים יותר, ולא מהססים לחשוף את הצדדים האנושיים, בין אם אלה חולשות או חוזקות.
ליטל סמדג'ה אומרת דוגרי שהיא בן אדם רגיש ופגיע, ובכל מקום, ולא משנה באיזה שבט, היא מרגישה נרדפת ויוצאת דופן. כמו שכולם יודעים, עם רגשות לא מתווכחים. היא גם לא כזאת פראיירית ובהחלט יודעת לקרוא את המפה. היא לא קונה את כל מילות החיבה המזויפות שכולם מרעיפים על כולם ברגעי הצביעות המפוארים שלהם, כי ברגע האמת, הם יתקעו לך סכין בגב. היא גם מזכירה לי קצת את גדי מהאח הגדול, שחשבנו בהתחלה שהוא עילג וחסר ידע בסיסי, ואז משום מקום, היה פתאום מפגיז עם מילים יפות ומגלה שהוא לא כזה בור ועם הארץ.
לסמדג'ה יש דימויים שלא היו מביישים את אחרון משוררי הפופ העממי שצצים לאחרונה כפטריות אחרי הגשם, כמו דקל וקנין, הילד שמברך (או מקלל?) בשלל מטאפורות, בשיא הטבעיות והקלילות, או כמו כל מיני משוררים שמזמרים על הקורונה המחורבנת, שמשום מה הפכה להם למקור השראה. והרי לכם דימוי נחמד מבית מדרשה של סמדג'ה, שאמרה שאם ספורטאינו הם כמו שהם באים לידי ביטוי בהישרדות, היא מעדיפה לשלוח את הילדים שלה ללמוד פסנתר.
דוד דביר, שצרב את פניו תחת השמש היוקדת, הפתיע אף הוא. מהאיש שלא מצא את עצמו בפרק הפתיחה של העונה בין כל המתאבקים שכמעט הרגו אחד את השני, ועמד חסר אונים ונרעש מהאלימות שהתגלתה לנגד עיניו, ראינו אתמול דוד בגיל 70 עם שרירים לתפארת מדינת הפיליפינים, שיודע לקלוע לסל בקפיצת רקדן אלגנטית כמו ההוא מהסרט "הרקדן האחרון של מאו".
גם עם אסי בוזגלו הכדורגלן יכולתי להזדהות ברגע לגמרי אותנטי שלו, כשאמר בכנות שהוא לא מוכן לעשות תנועות ריקוד נשיות, במשחק חברתי שיזם דוד. תעזו למשל להגיד לבני בן ה-10 להתחפש בפורים לילדה רחמנא ליצלן והוא יענה "נראה לך שאני אעשה לעצמי כאלה פדיחות"? אז בוזגלו, האיש שבכישרון רב יודע לתזז ולהקפיץ את הכדור לאן שהוא מחליט, מי ישמע, לא מתחבר להורמונים הנשיים שלו. שומו שמיים.
זוכרים את אלין מ"האח הגדול", לפני שהפכה לאלינה, כשהייתה תמימה וחברה טובה, אך לא התגלתה כתלמידה הכי מצטיינת בכיתה ואם זכרוני אינו מטעני, לא ידעה תשובות לשאלות טריוויה הכי פשוטות? תראו אותה היום. הילדה גדלה, התפתחה, רכשה ניסיון ונהייתה משכילה, לפחות מבחינת כישורי חיים, ואפילו זכתה בעיני חבריה להישרדות לתואר אינטליגנטית. היא גם יודעת לעמוד בפוזה של הודפת כדורים הכי מפחידה אבר.
והפייבוריט שלי לעונה הוא ללא ספק זוהר שטראוס שהולך ונחשף מפרק לפרק. רגע מרגש נרשם אמש כשהשחקן, עם דמעות בעיניו וכאבא מסור בעצמו, חיזק ועודד את הזמרת הצעירה עדי ביטי על האומץ שלה להתמודד עם עבר כואב ומשקולת כ"כ כבדה שהותיר לה אביה על כתפיה. זה היה רגע מכונן, שבו שטראוס הפך בעיניי למנצח של העונה, ועדי למועמדת ראויה לגמר, כי יש בה חוזקות ואינטליגנציה רגשית שכמוהן לא ראיתי אצל מתמודדים אחרים.