בשנים האחרונות עולה לכותרות לא פעם הדיון בסוגיית ההומור בעידן התקינות הפוליטית. הדרישה מקומיקאים ותסרטיאים לא לשאול את עצמם רק "האם הבדיחה שכתבתי מצחיקה?" אלא גם "האם היא פוגענית?" הפכה למקובלת, אחרי שבמשך זמן רב הייתה נחלתו של מיעוט שהוגדר כ"ממורמר" ו"חסר הומור".

ב"ארץ נהדרת", התוכנית שנחשבת ב-17 השנים האחרונות לחוד החנית של ההומור והסאטירה בישראל, הפנימו היטב את השינוי. התוכנית, שבעונותיה הראשונות הואשמה לא פעם בגזענות או בסקסיזם, חידדה בשנים האחרונות את הכוונות ולרוב מקפידה לירות את החיצים לעבר החזקים ובעלי הכוח בלבד.

לכן, מאכזב מאוד היה לראות בשבועות האחרונים בתוכנית דמות חדשה, שכאילו מתעלמת מכל שינוי חברתי שהיה פה בעשור האחרון. מדובר ב"גילת" - דמות של מתעמלת גדולת מימדים, אותה מגלם ירון ברלד. בהופעותיה הראשונות בתוכנית היא הוצמדה לדמותה של חיה הלפרין (שני כהן), בפארודיה מוזרה על תוכניות הכושר של שנות השמונים. בפרק ששודר אמש, היא הופיעה כלקוחה של כוהנת ההרזיה חלי ממן (שוב שני כהן).

לדמותה של גילת יש מאפיין קומי אחד ויחיד: היא שמנה. כידוע, אישה שמנה זה דבר מאוד מצחיק, ולכן אנחנו אמורים להיקרע כשאנחנו רואים אותה מנסה לעשות תרגילי כושר ולא מצליחה, או משתמשת בחכה כדי לדוג קרואסון מאחורי גבה של הדיאטנית. באותו שבוע שבו "ארץ" הפגינה סאטירה מבריקה באמת, בדמות אנשי מחאת העצמאיים שסחבו על גביהם את דמויות שרי הממשלה החדשה, היא הציגה גם את ההומור הסטריאוטיפי והנמוך ביותר שניתן להעלות על הדעת. הבדיחה הזאת כנראה הייתה כל כך משובחת, שצוות הכותבים החליט להמשיך ולרוץ איתה כמה תוכניות.

נכון, יהיה מי שיגיד "כולה הומור". יהיה גם מי שיגיד שירון ברלד הוא קומיקאי שמאז ומתמיד חלק מההומור שלו התבסס על מימדיו הפיזיים (למרות שהוא מסוגל להרבה יותר, יעידו חובבי "בובה של לילה"). ועדיין, קשה להבין איך דמות כה בעייתית וכה חד מימדית עברה את אישורם של עורך התוכנית, מולי שגב, וצוותו. מתוכנית שבה אנחנו רואים קומיקאים מוכשרים כמו ערן זרחוביץ', אסי כהן וליאת הר לב ממציאים מדי עונה דמויות קומיות מבריקות, עגולות ומלאות רבדים, ניתן לצפות ליותר מאשר "חחחח איזה שמנה".

צריך להגיד את זה באופן חד וברור: כמו שב-2020 לא ניתן ללעוג יותר לנשים, ללהט"בים, לקבוצות אתניות כאלו או אחרות, לסובלים מפגמים גופניים או לבעלי מוגבלויות, כך גם לעג לבעלי עודף משקל נראה היום מיושן ובטעם רע במיוחד. האנשים הסובלים מהבעיה הזו מתמודדים כל חייהם עם לעג החברה ועם המונח הנקרא "שמנופוביה", והם ממש לא צריכים שתוכנית הסאטירה של המדינה תוסיף שמן למדורה הכואבת הזאת.