דני סירקין, הבמאי המוכשר של סדרת הריגול "טהרן", העולה מחר (שני) בשידורי "כאן 11", מפתיע כבר בפתח הראיון עמו. כשהוא נשאל אם הוא בטוח שלא ילך לאיבוד אם יישתל בטהרן, הוא משיב: "בכל מקרה אדע לשאול איך להגיע לאנשהו, לבקש כוס מים ולשאול כמה זה עולה".
בפרסית?!
"אכן. הדבר הראשון שהבנתי שעליי לעשות כדי לביים את הסדרה הזאת, זה שעלי ללמוד פרסית וגם ניב סולטן, הכוכבת שלנו. ההפקה מצאה לנו מורה נהדרת ובמשך ארבעה חודשים למדנו אצלה פעמיים בשבוע. זה היה נהדר. לפני שהתחילו החזרות, אני וניב נהיינו חברים לספסל הלימודים אצל המורה רוזה".
עד כדי כך אתה קנאי לדיוק בעבודות הבימוי שלך?
"זה בעקבות הילדות שלי. כמי שגדל בבית דובר רוסית, אני זוכר תוכניות אמריקאיות בטלוויזיה על מרגלים רוסיים - והם דיברו רוסית איומה. לכן, אמרתי לעצמי שאם אביים סדרת ריגול איראנית, לא ארצה שאף פרסי שיראה אותה, יתפלא מה השטויות האלה".
כל משתתפי הסדרה הלכו כמו ניב סולטן למורה רוזה?
"לא היה צורך בכך. אסתר ירושלמי ולירז צ'רכי, שתיים מכוכבות הסדרה, באות מבתים דוברי פרסית ושחקנים אחרים הם איראנים גולים, ביניהם שניים מהוליווד - שון טאוב שנקרא מהבית טוביה טוב ונאביד נגהאבן".
ובאשר לשאלת הפתיחה לגבי טהרן?
"אם תשאל אותי, אוכל לכוון אותך היכן כדאי לרכוש שם בית יפה או באיזה מוזיאון מומלץ לבקר. עשיתי תחקיר עמוק לקראת הצילומים. הגם שאלה צולמו באתונה על-ידי גיורא ביח, הצלם המצוין שלי, השתדלנו שהכל יהיה אותנטי ואמין".
אתונה.
"ממשלת יוון נותנת תמריץ נהדר לתעשיית הקולנוע שם ועל כל שקל הם מחזירים 30 אגורות. חבל שבישראל אין סידור כזה. חוץ מהשיקול הכספי, אתונה התאימה לנו כדי להעתיק את טהרן. קיבלו אותנו באופן יוצא מהכלל, בפרט שאחרי הצילומים אפשר ללכת לאכול איזה סופלאקי טעים. הבונוס לגבי אתונה היה שגילינו שחיים שם כ-5,000 איראנים והיו לנו מהם ניצבים ומשתתפים בתפקידים קטנים כמה שרצינו. היינו נותנים למלהקת היוונייה 'רשימת מכולת' ועושים להם אודישן כמו שעושים לסרט של הבמאי האיראני מוחסן מח'מלבאף".
מתוך עשרות מיליוני דולר, ששולמו מ"אפל" על רכישת הסדרה, כמה הגיע לכיס שלך?
"הייתי רוצה. במקרים כאלה היוצרים מקבלים את הנתח הכי קטן. זה כמו בסטארט-אפ. בעלי ההון מתעשרים או מרוויחים הכי הרבה ומעט נשאר ליוצרים. אני לא מתלונן".
נראה שאם לא תתעשר מ"טהרן", אתה "עשיר" מבחינת סוגות העשייה הטלוויזיונית שאתה מתמרן ביניהן ומהבחינה הזאת ספק אם יש לך מתחרה בין הבמאים.
"אתה צודק. אני מאוד אוהב לעבור מז'אנר לז'אנר. זה לא רק שאני מחפש כל הזמן אתגרים חדשים, אלא אני לא רוצה להשתעמם בעשיית אותו דבר. בין 'סדרת מוסד' אחת לשנייה אני חייב לעשות משהו אחר כדי לגוון. כך זה היה עם 'מפלצות קטנות', שם למדתי לראשונה לביים בובות".
"טהרן" זו סדרת הטלוויזיה המערבית הראשונה, החודרת לעולם הצעירים המוסלמים החילונים באיראן, מתנגדי משטר האייתולות. במרכז העלילה - תמר רביניאן, פצחנית (האקרית) מחשבים ישראלית צעירה (ניב סולטן), שבמשימתה הראשונה נשלחת לטהרן, משם היא עלתה בגיל שש לישראל. כשהמשימה של שיבוש מתקני הגרעין האיראניים מסתבכת, היא מוצאת את עצמה לבד ובמנוסה מהרשויות האיראניות.
"חוץ מזה שהסדרה מאוד מותחת, חשוב לנו שהיא צעירה ובועטת, כפי שעולה מהמפגשים של הגיבורה עם צעירים הפועלים במחתרת", מציין סירקין. "כדי להשיג את המתח, עלינו להיות תמיד צעד לפני הצופה, שנדרך מאי הוודאות. לכך נעזרנו במוזיקה מדהימה שיצר מארק אליהו, מוזיקאי אדיר מלא נשמה, שמנגן בכלי-נגינה פרסיים וגם יוצר מוזיקה אלקטרונית".
כשאתה מביים סדרה כמו "טהרן", איזו השפעה יש לעובדה שהיית קצין בחיל המודיעין?
"לאחר שירות של שבע שנים במודיעין, השתחררתי מצה"ל בדרגת רב-סרן. גם אם אנסה להכחיש, ברור שעולם המודיעין ממשיך לעניין אותי. הניסיון שלי בעניינים האלה תורם לאמינות של מה שאני מביים, אם כי אפשר לסמוך עלי שבתור ציוני פטריוט לא אחשוף סודות".
סירקין (49), נעים השיחה והרצלייני המתנשא לגובה של 1.91 מ', עלה ארצה כתינוק ממוסקבה. "כבן של אמן, החיים סביב האמנות השפיעו עלי", הוא מגלגל את סיפורו. "גדלתי בבית תרבותי. אם היה קצת כסף, היינו הולכים לקונצרט ולא למסעדה. מה שמפתיע הוא שתוך כדי העבודה על 'טהרן' מצאתי נקודות השקה אינסופיות בין התרבות הרוסית לבין התרבות הפרסית".
חלמת להיות במאי?
"רציתי להיות שחקן ואמנם הייתי בתיאטרון נוער בירושלים. לאחר שנהייתי בצבא קצין, לא בא לי יותר שיגידו לי מה לעשות. אז למדתי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. משם יצאתי עם סרט קצר שנקרא 'עכשיו רחמנינוב'. הסרט זכה בפרסים בפסטיבל חשוב באיטליה. אז הבנתי שהכיוון שלי זה בימוי".
מה עשית בדרך עם ריצ'רד גיר?
"הדבר הראשון שעשיתי אחרי החוג היה כתב בתוכנית 'ערב טוב עם גיא פינס', שמטעמה נשלחתי בשנת 2000 לפסטיבל ונציה. באחד החדרים ישב ריצ'רד גיר, כוכב הסרט 'הנשים של ד"ר טי' ומלא כתבים, כולל אותי, התנפלו עליו בשאלות. בחדר סמוך ישב במאי הסרט, רוברט אלטמן הגדול, במאי סרטים כמו 'מ.א.ש', 'נשוויל' ו'תמונות קצרות' - ואיש מהתקשורת לא ניגש אליו. כמי שרצה להיות במאי, היה לי ראיון בלעדי בלתי נשכח עם אלטמן. אני הרווחתי".
לאחר שורה של עבודות לטלוויזיה, ביים סירקין ב-2005 את סרט הקולנוע "למראית עין", שהביא לו את פרס אופיר היוקרתי על הבימוי. "זאת הייתה חוויה מיוחדת במינה לביים בסרט הזה את אסי דיין", הוא משחזר. "הפחידו אותי מפניו, אבל בצילומי הסרט הוא היה אדיר, הוא היה נפלא. בהיותו במאי מנוסה, כשחקן הוא פרגן לי והתמסר לי, הבמאי הטירון. אבל כשהוא לא נדרש להיות על הסט, הוא היה שותה בירה וישן".
לאחר שביימת וזכית, היכן הפיצ'ר הבא שלך? הרי לא תאמר שהעדפת לפרוש בשיא.
"האמת? - אני מחפש את הסדרה הבאה, לא את הפיצ'ר הבא. נראה לי שהטלווייזיה מחליפה בצורה אמיצה את הקולנוע. קוסם לי רוחב היריעה בסדרה בטלוויזיה, גם אם זה פחות מונומנטלי. אבל אם יציעו לי משהו מעניין בקולנוע, לא בטוח שאדחה את ההצעה על הסף".
במסע הדילוגים שלו בין סוגות טלוויזיוניות שונות הוא ביים ב-2009 את סדרת "לונדון-בן-יהודה", בכיכובו של ירון לונדון. "בשבילי זאת הייתה חוויה מאוד מלמדת לעבוד עם ירון, מי שהפך לי לחבר ואיש שאני מאוד אוהב", הוא מציין. "אתה לא יכול לדבר עברית לא טובה כשאתה לידו, איש עם ידע בלתי נדלה. וכשביימתי את 'חסמב"ה דור 3', הוא, ירון זהבי המקורי, עשה לי טובה, כשהיה מוכן לעשות תפקיד אורח של ראש הממשלה".
"תא גורדין".
"כבן להורים יוצאי רוסיה, הרגשתי קשר לסדרה הזאת על חייל ישראלי שגילה שהוריו הם מחבלים. בשבילי זאת הייתה הזדמנות לצלול פנימה אל תוך הרוסיות שלי וגם יכולתי לסגור חשבון עם רוסיה, מעצמה שהיא לא בדיוק חברה שלנו.
"אני במאי שאוהב את השחקנים שלו, אבל את מוני (מושונוב) של 'תא גורדין' ושל 'שחקן זר' אני אוהב במיוחד. זה שחקן ענק שבמאי יכול ללמוד ממנו. הוא וגידי (גוב) מה זה 'מענטשים'".
איך ולמה הרגתם את גידי ב"סטוקהולם"?
"לקראת "סטוקהולם" חיפשנו שחקן שישחק את...מנוח. היה ברור שכאן דרוש שחקן סופר מקסים. בעודי שובר את הראש מי זה יכול להיות, פתאום ראיתי את גידי, שאותו ביימתי ב'גידי גוב הולך לאכול', קונה חמוצים ב'שוק צפון'. אחרי שהתחבקנו, הערתי לו שאולי יש לי משהו בשבילו. 'אין לי כוח', אמר, 'ואם כבר, אני רוצה תפקיד בלי טקסט', הוא הרים לי להנחתה. אמרתי לו שיש לי תפקיד מושלם בלי טקסט".
איך מביימים שחקן כל כך חי בתור... מת?
"כמעט משימה בלתי אפשרית. החברים על הסט לא הפסיקו להצחיק אותו והבנאדם התפקע מצחוק. בקיצור, נדרשנו ללא מעט תיקוני צילום באמצעות המחשב וגם לטיפול מיוחד של איש האפקטים שלנו, אלון סרנגה. אחרי כל זה, בעודו שוכב במיטה, גידי נרדם לא פעם על אמת".
יהורם גאון?
"יהורם גאון של 'המדרשה' הוא השחקן הכי מקצוען שעבדתי איתו. הוא בא לסט כמו רוצח שכיר - מרכיב את הכלים, משמן את האקדח, יורה, מקפל את האקדח, עולה על מונית ונוסע הביתה. איכשהו לא נהיינו חברים".
מה אחרי "טהרן"?
"יש כל מיני פרויקטים בקנה ושום דבר לא בטוח. מה יצא מזה? - חוסר ודאות זה חלק מחייו של במאי".