השבועות חולפים, ואנחנו עדיין בתוך הלופ האין סופי של הקורונה. 'גל שני' הפך להיות המונח השגור ביותר בפיהם של מגישי החדשות אך מבט אחד מחוץ לחלון מוכיח שחזרנו לשגרה כמעט לגמרי: קניונים, פקקים ותורים במסעדות. בתזמון מצוין להזכיר לנו מה עלול לחזור לחיינו בסערה, אם לא נקפיד על ההנחיות, שודרו אמש שלושה סרטים נוספים מתוך "במרחק מאה מטר" – פרויקט הסרטים הקצרים ברוח המגפה שיצרה HOT והושק באופן רשמי לפני כשבועיים.
"שור מועד" / נח סטולמן
במוקד הסרט נמצא רומי, מתבגר שנאלץ, בדומה לבני משפחתו ולכל המדינה, להישאר סגור בבית למשך ימים ארוכים. הוא מוצא עצמו מתמכר למשחק מחשב אלים ואגרסיבי, שממלא את הדירה בקולות ירי ומלחמה בלתי פוסקים, המקשים את המצב אפילו עוד יותר. בזמן שההורים והאח הצעיר מנסים לשמור על שפיותם עם משחקי פנטומימה וחיקויים, האח הבכור נכנס להתקף כמעט פסיכוטי – ומתחיל לתקוף את בני הבית באלימות חסרת מעצורים. הגבול בין הוירטואלי לריאלי מיטשטש עד שצלצול בדלת משתיק את הטירוף. הדלת נפתחת ושקית חומה ניצבת בפתח הבית יתומה. האוכל הגיע, מתיישבים לאכול. מסתבר שאין משהו שטייק-אווי טוב לא יכול לפתור.
אין ספק כי בני הנוער הם בין האוכלוסיות שיותר נפגעו כתוצאה מהסגר, והסרט מצליח לחדד את הנושא באופן חד משמעי. עם זאת, מהרגע הראשון היה ברור ש"השור המועד" יהיה האח הבכור שיאבד שליטה, ומאוד קיוויתי שאטעה ואופתע בהמשך – אך זה לא קרה.
הסרט מצולם משל היה סרט תיעודי של בני המשפחה, מה שמוסיף לו אותנטיות רבה וממחיש את התסכול שעוברת המשפחה המסוגרת בין ארבעת הקירות. לכך מוסיפה גם ההפקה המוזיקלית הראויה לציון – במרכזה קולות הירי הבלתי נסבלים ונעימות כלי הנשיפה המדגישות את הדיסוננס בין החיים הנורמליים שההורים מנסים לייצר לבין הצד האפל אליו נשאב הבכור. רעיון מקורי של נח סטולמן, תרחיש אפשרי וריאלי מתמיד, וסכנת אובדן שפיות שעלולה להתרחש בכל גיל ובכל זמן.
"פולי" / דפנה לוין
פולי היא אישה נורמטיבית שביום אחד נקלעת לתרחיש אימה קיצוני עם זקנה קנטרנית המתגוררת דירה מתחתיה באחד מימי הסגר. לאחר שנאותה, מנימוס ותו לא, לסייע לשכנה – היא מגלה שהיא ננעלה מחוץ לדירתה – בפיג'מה ותו לא. היא מנסה להיעזר בשכנים המתגלים כפרנואידים ואנטיפתיים, ובבואה לחזור, בלית ברירה, לדירת הזקנה כדי לצלצל מביתה – היא מגלה, לתדהמתה, שהיא נפטרה. אותה שכנה שדקות אחדות לפני בלבלה לה את השכל והטריחה אותה לשווא.
מכאן, פולי נקלעת לתרחיש קיצוני: היא רוצה להזעיק את המשטרה אך מאמציה עולים בתוהו, ועד שהם מואילים להגיע לבניין – הם מאיימים עליה בנשק בחשד להפרת הבידוד ודוחקים בה לחזור לדירת הזקנה, כשהם נועלים אחריה את הדלת וחוסמים את היציאה בבטון. פולי האומללה מוצאת עצמה נעולה בדירה לא שלה, ללא קשר עם העולם החיצון – כשהיא צופה בחדשות המבשרות על עליית מספר החולים, ולצידה גווייה של אישה זקנה. באוויר אלפי זבובים, הצחנה גואה – והיא מתחילה לשמוע קולות מהתקרה. סגירת מעגל מישהו?
עפרי פרישקולניק ורות פרחי המצוינות מצליחות להעביר באופן יוצא מן הכלל את הקשיים המנטליים העולים כתוצאה מהסגר, אותם חווים באופן המשמעותי ביותר אוכלוסיית הדור השלישי, שאם לא תיפגע מהנגיף – תושפע מהשלכות מבדידות. בנוסף, מצליחה דפנה לוין להעביר בדרך מצמררת מציאות המתרחשת בצדה האחר של היבשת, כשהמגפה טופלה באמצעות שימוש בנשק, כוח ואלימות. הצפייה בסרט מעלה נקודות רבות למחשבה, ומעבירה מסר חשוב מאין כמוהו, שצריך להדליק נורות אדומות אצל המושכים בחוטים.
"מאחורי הדלת" / סיגל אבין
דני ומאיה הם זוג נורמטיבי המתגורר בדירה מעוצבת ומגניבה, במרכז ת"א – אם הייתי צריכה לנחש, בה הם מעבירים את תקופת הסגר. בוקר אחד, מאיה חוזרת ממשמרת כעובדת בצוות רפואי, כשהיא חמושה בלבוש מגן ומסכה, ונכנסת להתקלח – לפני שתחזור להתכרבל עם בן זוגה במיטה, רק שהיא לא יודעת שזה לא הולך לקרות. דני מקבל החלטה, ובזמן שזוגתו שוטפת מעליה את שלל החיידקים, הוא סוגר את דלת השירותים בשקט ונועל.
'אני עושה את זה לטובתנו, הוא אומר לעצמו, הגבר האלים שהחליט לנעול את חברתו באמבטיה, כדי שלא תדביק אותו. "לך אין עסק שסגרת, לך אין מה לסכן, אין לך כלום" הוא צועק לה, מצדיק את הטירוף. השניים מנהלים שעות שלמות, ואולי ימים, של קשר – מעבר לדלת המקוללת. היא חוששת שיחזור לעשן, והוא שר לה שירים – מפעם לפעם היא מתחננת שיפתח לה, אך הוא בשלו – הוא הרי עושה את זה לטובתם. לרגע נראה שהוא כמעט משתכנע, אך שיעול קטן שלה מכניס אותו שוב לחרדה, הוא מדליק את הרדיו, שלא ישמע את הצעקות, ומסרב להיכנע. הוא יודע מה טוב להם.
15 דקות של אלימות, מבלי שמכה אחת תופיע על המסך.
שלום מיכאלשווילי מגלם את הגבר החרדתי והאלים באופן פנומנלי: התגובות שלו אותנטיות וטבעיות, והתסכול שלו מהמצב נשפך אל מחוץ לגוף. אני כמעט מצליחה לקרוא את המחשבות שלו, המתחילות ברצון בסיסי להישאר בחיים ומגיעות לתובנה הקיצונית של נעילת בת זוגו באמבטיה. הוא נע בין האהבה לפחד באופן מסוכן, קיצוני ומציאותי למדי ועושה זאת בתצוגת משחק משכנעת למדי. שאפו.
התסריט של סיגל אבין מפחיד בכמה שהוא ריאלי, והבחירה במיכאלשווילי ובנינט טייב (שבקולה בלבד מעבירה עולם שלם של תחושות) היא מדויקת. מדהים שבדלת אחת פשוטה – היא מצליחה להעביר מסר חיוני על האלימות המתלקחת, הצורך בשליטה והחיים שיכולים להילקח, בהחלטה אחת פשוטה.