אין לנו זמן לפתיחה רגועה, האווירה בשבטים גועשת – אז אין ברירה, נצלול ישר לעניינים: הרוחות בשבט אנטינג-אנטינג סוערות לאחר ההדחה המפתיעה של סמיון. כולם מהללים את אלינה ומעולם לא ראיתי את ליטל מאושרת כך – לא ברור אם היא יותר מאושרת שסמיון הודח או מלראות את התסכול של עידו – או אולי משניהם גם יחד. עידו בהלם, ובצדק, אחרי שהוחדרה בו היהירות והשאננות של "מיסטר פוטין הקטן" שמנע מהם לצפות מראש את הסיבוב של אלינה.
לא שזה מקנה לו את האפשרות לנזוף באלינה כאילו השניים צמחו בגולני והיא נטשה אותו בשטח וברחה עם אסי לחגוג באיביזה, אבל אין פלא שזו האפשרות בה הוא בחר: להטיף לאלינה, לחנך אותה ולהעמיד אותה על טעותה, מבחינתו (כשבדרך משתמש בביטוי מיותר – "סיטואציית האישה המוכה" – שהיה מיותר ועוקצני למדי בהתחשב בזמן, במקום ובנמענת אליה הופנה). לצערו, הנאום עשה בדיוק את ההפך, ופער תהום בלתי אפשרית בינו לבין הברית המאוחדת והשמחה למדי של אנטינג-אנטינג הצוהלים.
ובאותה הזדמנות: שמישהו יכניס לחדר אחד את אלינה וליטל, עד שיירגעו קצת. עוד "את מדהימה, אני אוהבת אותך" אחד ואני מתחרפנת סופית. מישהו פתח קורס העצמה נשית ולא גילה לי?
אז סמיון עובר מהפח אל הפחת, ומהדחה מפתיעה במועצת שבט –מגיע לזרועותיה של אילנה אביטל בבקתה. לא עוברות שלוש דקות ומלכת הבקתה מציעה לו לכרות עמה בברית, וכמובן שהוא נענה (הסיכוי שזה יקרה זהה לסיכוי שליטל סמדג'ה ועידו קוז'יקרו ייפרדו מאהוביהם ויקימו משפחה חדשה יחד במרקש). בהמשך, מגיעים נציגי השבטים, ישראל וירדן, להכריע בהחלטה חשובה (אחרי שישווקו עוד חטיף שוקולד שיממן את העונה): כל אחד בוחר נציג משבטו שיגיע למועצה של השבט השני ויוכל להצביע במקום שורד לבחירתו, בהדחה הקרובה. גורלי למדי תמיד, אך הפעם – במיוחד:
ערבוב השבטים מתחיל להראות אותותיו והשורדים החדשים מבינים שעליהם להיטמע במהירות. אלינה מבטיחה את מקומה בכפיות בין ישראל לאסי, דוד מדורג ראשון בדירוג החברתי ועוקף את עידן החביב, אלה מבקשת להצטרף לברית של הג'רביז ורגב מבין שאלא אם יקרה נס, הוא הבא שיודח משבט קפרה בקונסטלציה החדשה שנוצרה.
במהלך גאוני ומפתיע מצד ג'רבי, היא מצליחה לתמרן את ישראל ודואגת לכך שישלח את עידו לשבטה (קול בטוח לברית שלה ושל עידן) ובתמורה שולחת את אלה, שמבחינת ישראל היא קלף מובטח לבריתו אך למעשה, שעות ספורות קודם התחנפה לעידן וירדן כדי שתצטרף לבריתם והבטיחה להוכיח את נאמנותה מתי שתידרש. ובכן, אני רוצה לראות שאלה תצליח לא להסתנוור מהעיניים היפות של ישראל, אבירה, כשתשלשל לפתק את השם שלו או של מי מבין בריתו. יו גו גירל.
הפרק הסתיים במשימת פרס (שוקינג, פרס שווה על הפרק ולא איזה בקבוק מים או משהו בסגנון) שהחלה בסשן טעון למדי של החלפות מילים מכוערות ועליית טונים – מה שנקרא, שגרה. מכל אלה לא הופתעתי, אבל את הנאום של אסי – לא ראיתי מגיע. איזו הפתעה! מסתבר שאסי לא רק שחקן כדורגל, אלא גם שחקן דרמה (אולי היה עם ישראל בלימודים?). פתאום אכפת לשייח בוזגלו מדוד דביר, מי שלאורך העונה נאלץ לסבול השתלחויות והתעלמויות גורפות בכל פעם שצייץ משהו שלא נשמע טוב למנהיג המהולל. פתאום מפריע לו לראות את דוד פורח בשבט השני, נו באמת – חסרות לך צרות בשבט שלך?
ובאותה נשימה, אין אכזבה גדולה יותר מפירוק מערכת היחסים של דוד ואלינה – שיחד היוו צוות לרלרניות מקצועיות שריכלו ופירשנו את המשחק, לפחות בתחילתו, באופן כובש, ועם המוח והכוח של שניהם – לגמרי יכלו להגיע רחוק יחד, ועוד בסטייל. נו טוב, אולי עוד דרכיהם יצטלבו בעתיד.
רציתי להתעלם מהאמירה של בני, ולו רק כמחאה על הבילד-אפ הלא פרופורציונלי שקיבלנו עליו ב-24 השעות הקודמות לפרק, אך איני יכולה. מה קורה, בני? יותר מדי זמן לא זעמו עליך? אתה מתגעגע לירידות של אלה? עד שמעמדך *יחסית* יציב, למה להזכיר לכולם שמאחורי בדיחות הקרש יש גם חוסר טקט משווע ורצון לתשומת לב בלתי נגמרת? אם היה לך מזל, עידן וירדן היו עסוקים מדי בלדמיין מה היו עושים יחד אם היו זוכים במיטה הנחשקת, ולא התעמקו בך ובחרטה על שצירפו אותך לבריתם. הפעם בני ניצל מאמבוש, אך יש לי תחושה שלא רחוקה הפעם הבאה.
ונסיים בטקסט העצמה שנכתב ע"י אלה איילון וראוי להיכתב על קירות בה"ד 1: "אני קלילה, גמישה, מהירה וזריזה – אני ציפור חופשייה. הכוכבת. אני לא רוצה לעוף על עצמי יותר מדי". ואז, היא הכשילה את המשימה. Say No More.