מאוד רציתי לכעוס בנוהל על פרק יום שני, שאורך תמיד פחות משעה ולרוב מכיל בעיקר הרבה מריחת זמן (ופרסומות) ומעט מאוד פואנטה, אבל להפתעתי – יש דווקא המון לומר על הפרק הקצרצר שקיבלנו אתמול.
שאלה: מה צריך לקרות כדי שלא נצפה יותר במה שקורה באנטינג-אנטינג? אני רצינית, זה כבר בלתי נסבל. הרביעייה החדשה שנוצרה לא מסוגלת לנהל שיח אם הוא לא כולל קללות, עלבונות וירידות על אנשים אחרים – כאילו אין להם צרות להתעסק בהן כמו 40 מעלות, רעב קיצוני ופיפי בשטח. ומילא מצבם היה רע, אבל הם לא יכלו לייחל למעמד טוב ויציב כמו שלהם – אז למה, ליטל סמדג'ה, למה להתקרבן כל היום? ומדוע, למען השם, ישראל ואלינה נותנים לזה יד? אני קוראת לכם להצטרף אליי ל"מחאת המיוט" – במסגרתה כל רגע שליטל מתווכחת על משהו, מיד לוחצים על מיוט והולכים להביא משהו לאכול. לא מאוד דיאטטית, היוזמה שלי, אבל מרגיעה את הנפש.
רגע החסד היחיד בשבט הכועסים שמור דווקא לאסי, שגילה בגרות ואצילות, כשהתחבר לעידו, הבודד והדי מסכן, ויחד העלו געגועים לילדים ולמשפחה. זה היה רגע מתוק ואותנטי, לשם שינוי, על המסך, בו צמד גברים ששומרים על תדמית קשוחה ומאצ'ואית 100% מהזמן מדברים על הילדים והנשים שהשאירו בבית בפתיחות וברגישות.
המצב בשבטים ביום שלפני היציאה למשימת החסינות ברור ושקוף לכל: בכל שבט ברית חזקה ונספח, שבמידה ויגיעו למועצה – יודח מבלי להניד עפעף. באנטינג – זה כמובן עידו, ובקפרה – זה רגב (אחרי שאלה קיבלה הזדמנות להוכיח את נאמנותה לברית הג'רביז, בחשאי). עם התחושות האלה צועדים השבטים למשימת חסינות גורלית במיוחד – שתוצאותיה עלולות לפרק את אחת משתי הבריתות החזקות על האי.
למרבה התדהמה, המשימה לא כללה שום חסות או פרסומת ומה שנדרש מהשבטים לעשות הוא לשחק מחניים. ככה פשוט. מסתבר שגם בלי במבות בגודל מטר וחצי או 80 בקבוקי מיץ אפשר לנהל משימה, ואפילו לספק את אחת המשימות המהנות והמותחות לצפייה – שכללה נטו ספורטיביות ואפס מניפולציה.
ואם לא הופתעתי מספיק עד כה – קרה לי משהו שלא צפיתי: התחלתי לאהוב, קצת, את אלה. כן כן, ה"זריזה, גמישה, מהירה וקופצנית" או איך-שהיא-לא-תיארה-את-עצמה-בפרק-הקודם. עוד לפני המשימה, אהבתי את הדרך בה השתלבה, בחינניות ובאלגנטיות, בשבט החדש אבל במהלך המחניים, היא הגדילה לעשות ונתנה פייט משמעותי ומועיל לשבט, למרות שהיא לא יוצאת שייטת או ספורטאית אולמיפית. בהשוואה לליטל סמדג'ה מהשבט השני שכל מאמציה הסתכמו ב"להראות נוכחות" במגרש מבלי להפגין טיפת מאמץ – אלה שיחקה אותה ובהחלט מגיע לה להישאר עוד כמה לילות על האי. שלא נדבר על עוד שתי נקודות שמזכות אותה באהבתי: היא הצליחה להתאפק כשבני אמר בביטחון שסמיון לא מכר את משימת החסינות בה ניצח, על אף שההפך הוא הנכון, וחשוב ומרגש מכך: היא לא ציינה שהיא דוגמנית לאורך כל הפרק! למישהו יש קשר לפרס נובל? יש לי כאן מועמדת רצינית.
בהמשך לשלל פרקי "הישרדות" בהם אנחנו מבינים מהפרומואים את מהלך הפרק – גם כאן, הבנו מראש ששבט אנטינג-אנטינג הוא הזוכה מפני שראינו את ירדן מחבקת את עידו, לוחשת לו "אני דואגת לך" ומשלשלת *משהו* לכיסו. מאז, השאלה "מה ירדן הביאה לעידו?" לא ירדה מהמסכים ב-24 השעות שקדמו לשידור התוכנית.
מסתבר שג'רבי לא מפסיקה להפתיע, והיא שולפת מהכובע, שוב, רעיון גאוני: כדי להציל את עידו, בן בריתה מ"אנטינג", על השבט שלו להאמין שיש לו פסלון חסינות. כך, במידה ויפסידו (מה שאכן קרה), יצטרכו להחליט ביניהם את מי הם מדיחים, כי אחרת – כל הקולות שיצביעו "עידו" ירדו לטמיון, והקול הבודד שעידו ישלשל יהיה זה שיקבע (או לפחות זה מה שאמור לקרות, במידה ואכן ייפלו למלכודת). לכן, מה שירדן הביאה לעידו, הוא בגדול, אוויר, וכמויות מתח וחוסר אונים לשבט השאנן, שהיה בטוח שימשיך לישון במיטת החול שקיבלו עוד לילות רבים, וכרגע – נראה כי יצטרכו לוותר על חלק מהותי מהברית, אם הכל ילך לפי התוכנית.
אז כמיטב המסורת, בהם "הישרדות" מנסה לגרות אותנו לצפות בפרקיה (כאילו יש לנו משהו טוב יותר לעשות), אחרי "המהלך שלא ראינו מעולם", "האמירה של בני שלא ראינו כמותה" – מגיעה הערב "הדרמה שלא ראינו כמוה בעשר העונות האחרונות". איך ליטל אומרת? שמחת זקנתין. נתראה.