"8:46", דייב שאפל, נטפליקס

לא מעט ביקורות צוננות נכתבו על המופע האחרון של הסטנדאפיסט האמריקאי דייב שאפל “8:46". מה קרה לשאפל, שאלו השואלים. הוא עלה לבמה מסומם כמו במופע הידוע ההוא בדטרויט, טענו הטוענים. היה מפוזר, חסר מטרה, לא הגיע או לא ניסה להצחיק, המשיכו וטענו.

הם צדקו כולם וטעו כולם בהבנת מטרתו של שאפל ורצונו לעלות על במה באותו יום. שאפל - קומיקאי־על - לא בא באותו יום להצחיק. הוא בא לצעוק. דייב שאפל הוא גאון. הוא לא הקומיקאי שיעלה על במה וישפריץ סדרה של “אתם מכירים את..." באורך שני משפטים ואחר כך פאנץ'. ושוב “אתם מכירים את..." ושוב פאנץ'. שאפל הוא מרחיב גבולות הז'אנר. הוא בוחר נושא, מפתח אותו בסבלנות, מגדל אותו לממדים שלא נחשבו קודם, ועושה אותו יותר מבדיחה. שאפל הוא קומיקאי חברתי. אצלו אדם לא יחליק על בננה ללא מטרה. הבננה שלו היא סאטירה על מצב הדברים הקיים.

והדברים נכונים למקור האיידס (“מדענים טיפשים, חושבים שאיידס החל כשאדם שכב עם קוף והעביר את תוצאות המפגש לאנשים אחרים. בנאדם לא שוכב עם קוף ביום ראשון ומזמין את שרלין למועדון ביום שלישי") ולטרנסג'נדרים (“אני לא חזק מספיק מכדי להתעלם מתמונות של קייטלין ג'נר בעירום בעיתון").

אבל תמיד יגיע, במלוא כוחו הסאטירי, אל הנושא שצורב את נפשו ואליו הוא מרגיש מחויב כמעט בכל בדיחה שהוא מפתח - השחורים באמריקה והיחס והגזעני המפלה כלפיהם מאז נחטפו מאפריקה והובאו אל היבשת. שאפל חולם על ארצות הברית שוויונית ומפויסת, אבל לא שוכח ולא סולח. הוא יזכיר לכם את שמו של כל אדם אפרו־אמריקאי שנורה בידי שוטרים. האירועים הללו מדירים את שנתו. הוא מצליח, עשיר, התיק הפלילי שלו צח, הוא הגשים את החלום האמריקאי ויכול לישון במנוחה על סדיני המשי היקרים בביתו המפואר, אבל האפליה והקיפוח מוציאים אותו מדעתו.

וככה הוא בא לעשות את המופע “8:46". שמונה דקות ו־46 שניות היו משך הזמן שבו השוטר הלבן דרך על צווארו של ג'ורג' פלויד עד שפלויד מת. שאפל זועם. שאפל רותח. שאפל בוכה בתוכו ולפעמים הדמעות מבצבצות החוצה מעל גבי הבמה. לראשונה בחייו על במה הוא לא מוכן לספר בדיחות. הוא רוצה לצעוק - לא מרוסן, לא מתוכנן, קורא ממחברת כמה עיקרי דברים. לא מעניין את הסבתא שלו מה עשה ג'ורג' פלויד לפני שהשוטרים עצרו אותו - ככה לא נוהגים כלפי בן אנוש: שחור, לבן או צהוב. ועל אחת כמה וכמה כשדפוס הפעולה הזה מופעל כלפי שחורים ולא כלפי כל בני גזע האחר. הוא שמח על הרחובות הבוערים באמריקה בעקבות הריגת פלויד. ככה ראוי שיהיה, הוא אומר. הזעם המצטבר צריך לצאת. הרחובות אומרים את דברם גם אם הם לא מתנהגים יפה. מי שנהגו כלפיהם בחוסר אנושיות מקבלים חוסר אנושיות בחזרה.

ולכן הביקורת המושמעת כלפי שאפל כאילו העלה מופע מרושל וחסר הומור אינה נכונה. ב"8:46" שאפל משתמש במעמדו כדי לצעוק את הצעקה החברתית שהוא משמיע בכל הופעה שלו, אלא שהדברים כה חמורים, עד שהוא אינו מוכן לתבל אותם הפעם בהומור שלו. ועדיין “8:46" החכמה ראויה לצפייה. ועוד איך. כי משמיע אותה הגאון דייב שאפל.  

לראות או לוותר: לראות. ועוד איך. איכשהו מתעוררת תחושה שגם אצלנו בקרוב המונים יגידו די ויחלו להתפרע ברחובות.