אם להשתמש בדימוי מתוך עולם התוכן ממנו הם מגיעים, השבועות האחרונים היו חגיגות האליפות של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ'. מי שבתחילת דרכה של תוכניתם המשותפת בערוץ 12 זכו לקיתונות של לעג, הפכו אולי לאנשי הטלוויזיה המפורגנים ביותר כיום.

בשבוע שעבר היה זה השר צחי הנגבי, שעורר סערה כשאמר בראיון בתוכנית "השטויות האלה שאין לאנשים מה לאכול זה חרטא", וסימן את עצמו כסמל לפוליטיקאי המנותק מצרות האזרחים בתקופת משבר הקורונה. השבוע הגיע תורו של אביר קארה, מוביל מחאת "אני שולמן", שהובך כאשר ברקוביץ' הבחין כי בעת הראיון הוא מתכתב עם שר האוצר, ישראל כ"ץ, יידע את הצופים ועורר את החשד כי תנועת המחאה העממית לכאורה מתאומת למעשה עם השלטון.

וכך, אותה ברנז'ה תקשורתית שעטה עד לא מזמן עם ציפורניה על עיתונאית הספורט והמועמד הנצחי מטעם עצמו לאימון נבחרת ישראל, זו שהגדירה את התוכנית כשפל טלוויזיוני, הפכה פתאום את עורה. "העיתונאים הטובים בישראל", "תוכנית האקטואליה הטובה בטלוויזיה", "היחידים שמוציאים מהפוליטיקאים כותרות", "אומרים את האמת בפרצוף" - אלו רק כמה מהסופרלטיבים להם זכה הצמד לאחרונה בטוויטר, הרשת החברתית הברנז'אית מכולן.

אכן, קשה להתווכח עם העובדה שעל רקע האנמיות של תוכניות אחרות, סגנונם הישיר של אופירה וברקו גורם לפוליטיקאים, שאולי מגיעים לאולפן זחוחים מדי בידיעה שהם פוגשים היום את "אלה מהכדורגל" ולא את אילנה דיין, לפלוט שטויות ולחשוף דברים שהם בדרך כלל מתאמצים כדי להסתיר. אך כל זה עדיין לא הופך אותם לעיתונאים הטובים בישראל.

עם כל הסימפטיה, צריך לזכור שאופירה אסייג היא מי שבמשך שנים ניהלה אתר ספורט מוביל על בסיס אינטרסים גלויים, פרגנה באופן שוטף לחבריה וכתשה ללא הרף את מי שלא בא לה טוב בעין. היא זו שניסתה להכשיר את ארקדי גיידמאק, אדם מפוקפק ולימים אסיר מורשע, כדמות לגיטימית בציבוריות ובפוליטיקה הישראלית, והיא זו שנשכבה על הגדר למען טיהור שמו של אייל גולן לאחר הפרשה המכוערת בה היה מעורב.

וברקוביץ'? הוא עדיין אותו ברקוביץ' שכינה את חברי הכנסת הערבים "מחבלים", שהצהיר כי לא ייתן לביתו לצאת עם ערבי, שטען כי ביבראס נאתכו אינו יכול לשמש כקפטן נבחרת ישראל כי אינו שר את ההמנון בשל היותו לא יהודי, והסתבך עוד עשרות פעמים באמירות שחשפו דעות חשוכות.

אז כן, הם מצחיקים, והם יודעים לתת שואו טלוויזיוני ולהביך את נבחרי הציבור, אבל טקטיקת "האמת בפרצוף" של אופירה וברקו לא יכולה לבוא כתחליף לעיתונות אמיתית. הבעייתיות של שני המגישים לא הלכה לשום מקום, ומי שמרוב התלהבות מכמה ראיונות מוצלחים כבר מעדיף אותם על פני העיתונאים הרציניים והמוכחים שפועלים בישראל, עוד צפוי להערכתי להתאכזב.