להיות אמיתי, אותנטיות, חוסר זיוף. אלה יסודות הריאליטי הישראלי, אם אתה לא אמיתי, לא עצמך, דינך לרדת מהמסך. מסר זה נכון להישרדות, לאח הגדול ולכל תחרות שירה, ריקוד או קישוט עוגות. אך כשזה מגיע לבית ספר למוסיקה העיקרון נזרק מהחלון כאילו היה העונה הראשונה של 2025.
זו תוכנית שיוצרים בכפפות של משי, אחרי הכל, המתמודדים ילדים, בני 8-14, הם מופיעים בפריים טיים בטלוויזיה, רק שלא יעבירו ערוץ במקרה ויחשפו לתכנים שלא לגיל שלהם. אז הכל נחמד יתר על המידה, מתוק ומלוקק מדי, אפילו ששטוס היה אכזרי יותר.
בעודי צופה בעידו רוזנבלום, שבאמת מקסים, מצחקק עם ילדים ושופטים, אני תוהה לעצמי, מי קהל היעד של הבית ספר? ילדים? לא בטוח. אמהות, דודות וסבתות? בוודאות. התוכנית צריכה להיות משודרת בסרטונים בוואטסאפ שסבתא שולחת בקבוצה המשפחתית.
מה מטרת פאנל השופטים המכובד? לחייך בהסכמה, לדלג בעדינות סביב המילה לא בעזרת מכבסת מילים? חוץ מלהגיד "איזה יופי", ושאר מחמאות ריקות, הם לא שופטים, הם על תקן קידום עצמי. אותי הכי מעניינת נועה קירל, היא הכי קרובה למתחרים בגיל והייתי מצפה ממנה לשפוך מעט אור על קריירת מוסיקה בגיל כה צעיר. אבל היא שם לשחק את המשחק ולתת מחמאות גם כשהילד הקטן על הבמה שר שיר שיותר מדי גדול עליו.
הילדה על הבמה שרה מכל הלב, כל בני המשפחה עומדים מאחורי הקלעים לבושים בחולצות עם הדפס של הילדה, צופים באודישן דרך טלוויזיה, אנחנו צופים בהם צופים בה, צופים בשופטים, צופים בילדה. שומעים הערות תוך כדי האודישן, לא מכובד, אבל ככה עושים אודישנים כיום. המתח בשיאו, האם היא תתקבל לבית ספר, ההורים כוססים ציפורנים. אבל רגע, זה ברור שכן, רק אודישנים שעברו משודרים. אז בחזרה עם עידו למונית, סליחה, לוואן, לאסוף עוד משפחה.
הערב סער מיכאל, שדרך אגב, יש לו מעל 8000 לייקים לעמוד בפייסבוק, חשבתי שילדים בכלל בטיק טוק, אבל סער ילד מוכשר וחכם, יודע שהקהל הזקן שלו בפייסבוק ושלא מנומס להגיד את הגיל של אמא. סער עולה לבמה, שר בספרדית, מתעלה על הילדה לפניו ששרה בערבית, הוא בא לנצח. כשהוא מסיים לשיר השופטים ממטירים עליו מחמאות והוא מתחיל לבכות בשקט, הוא מתרגש, זה גדול מאוד עליו, הוא רק ילד, ושוב אני חושב שמשהו פה לא כשורה, האורות, הבמה, החשיפה בפריים טיים, זה לא בסדר. הוא רק ילד.
לסיכום, עוד פרק מלא בחיוכים ורגשות טובים, באים לעשות טוב על הלב. אבל הלב רוצה משהו אמיתי. בית ספר למוסיקה מתוק מדי, יותר מדי ויטמינצ'יק. אפילו הילדים כבר מורגלים למצלמות, יודעים לשחק את המשחק. ההתלהבות מכל אודישן מעייפת אחרי הילד השלישי, אותן תגובות, אותם סופרלטיבים, הקהל על הרגליים ואני לא מאמין שהילדים האלה שם מבחירה. ההורים דוחפים, מוכנים ברגע לנסוע חצי מדינה כדי לרקום עור וגידים לחלום, מהר לפני שיתחלף לילד הקול.