נראה שהמונח "מתחילים מאפס" יכול לתאר כיום את חייהם של לא מעט ישראלים הנדרשים להתמודד, בעקבות המצב, עם שינויים מסיביים בשגרת חייהם כמו אבדן עבודה או דירה, אך ב"מתחילים מאפס", הניסוי הדוקומנטרי של תאגיד השידור בבימויה של אורנה בן דור, לוקחים את המצב הזה ומגבירים את הווליום עד הסוף.
הקו שמנחה את הניסוי הוא השאלה "כמה אנחנו משועבדים לחפצים שלנו?", והאם אנחנו יכולים להסתדר 14 יום בלי שום דבר, מלבד ארבעה קירות? ותוך כמה זמן נאבד את השפיות?
לכאורה, מדובר בשאלה רלוונטית ומסקרנת. אנחנו הדור הכי חומרי שנוצר, לא יכולים לחיות בלי הרכב הצמוד ומאבדים את הדופק כשנגמרת הסוללה בפלאפון, וברור לכל שההשפעות של כל אלה הן בעיקרן שליליות: אנחנו מזניחים את האינטימיות והופכים עצלנים יותר ויותר מרגע לרגע.
עם זאת, האם באמת נחוצה סדרה של 7 פרקים כדי לענות עליה? האם מישהו מצפה לסוף אחר מכך שהמשתתפים יגלו כי הם חומריים מדי, יבטיחו לעצמם שישנו את זה – אך עם כיבוי המצלמות יחזרו לשגרה במהירות האור?
הקונספט של התכנית די פשוט: שישה ישראלים נבחרו להשתתף בניסוי, במסגרתו מובילים מגיעים לדירתם ומרוקנים אותה כליל. את תכולת הדירות מעבירים למכולות ייעודיות הנמצאות במרחק משתנה מבתיהם, ובכל יום מבין 14 ימי הניסוי, יכולים המשתתפים ללכת למכולה, כשהם עירומים כמובן, ולקחת פריט אחד שיבחרו, שישפר את חייהם במשך הניסוי. עד אז, ייאלצו לאלתר בגדים ממה שימצאו ברחוב, לאכול מתוך ארגז מזון בסיסי שקיבלו ובעיקר להסתדר עם עצמם מבלי לאבד את זה.
למעשה, ליהוק לדוקו כזה ניתן לבצע באחת משתי דרכים: ליהוק ידוענים כך שהצפייה במי שרגיל לאור הזרקורים והתעשייה הופך לסמי-הומלס הופכת למסקרנת עוד יותר, או ליהוק אנונימיים לחלוטין שניתן להזדהות איתם, כך שישקפו כנראה את חייהם של מרבית האוכלוסייה. כאן לא ממש ברור באיזה קו בחרו – ויתרה מזאת, נודף מהליהוק ניחוח עצלות והתעלמות מחלקים מאסיביים באוכלוסייה, שיכלו לשפר משמעותית את הרלוונטיות של הפורמט.
הנבחרת המשתתפת מורכבת מדניס צ'רקוב, אחד מכוכבי הרשת הגדולים ביותר בארץ, אלמוג שור ורועי צברי, זוג סטנדאפיסטים נשוי שהשתתפו גם ב"קומדי סטאר", יניב זנבה, שחקן בסדרת הנוער המצליחה תאג"ד, ודניאל צגאי, מפיק מסיבות, כשאלו מתגוררים יחד בדירת שותפים, ליהי פישר, ה"נטע זר" של העונה – מנהלת בחינוך הלא-פורמלי המתגוררת במושב. מי שמוצא את הקשר בין כולם זוכה במזגן חדש לימי החום הללו.
הליהוק מקומם מסיבה אחת מרכזית: גם אם כביכול ניסתה ההפקה לגוון עם הבחירה ברווקים, נשואים, אנונימיים ומיני-סלבס – בסופו של דבר, אין הבדל משמעותי בתגובה ובאופן בהם חייהם משתבשים, שכן כל המשתתפים מתגוררים באזור המרכז וכולם נעים בטווח הגילאים בין 30-40. והרי על מה מתבסס הניסוי הזה אם לא על המשתתפים?
במהלך הצפייה עלתה השאלה: למה אי אפשר לצאת מהקופסה? למה אי אפשר היה לקחת נער מהתנחלות, סטודנטית מהצפון, אמא לשלושה מירושלים, פנסיונר מבאר שבע ומציל מאילת? מה הטעם בניסוי חברתי כזה אם כל המשתתפים נראים פחות או יותר אותו דבר וחווים את אותן חוויות? עם קאסט שכזה, פלא שהפרק הראשון נראה כמו לופ שחוזר על עצמו שוב ושוב?
כל המשתתפים לא מאמינים שהם צריכים להיפרד מכל רכושם (היי, איפה הייתם כשנחתם החוזה להשתתפות בפורמט?), מדברים על כמה קשה להיפרד מהפלאפון ומסתבר כי כולם אגרנים באותה מידה. האמת, מנחם לדעת שלא רק אני רגישה לאוסף כרטיסיות האוטובוס שלי מהעשור הקודם. וברצינות, לאנשים שונים – חוויות שונות, וקשה להתעלם מתחושת ההחמצה הנודפת מכל פריים, כשברור שיכולנו לקבל תוצר מקיף יותר, מלמד יותר ועם מסר אמתי.
"מתחילים מאפס" מבוססת על פורמט דני בשם Stripped שנמכר למדינות רבות בעולם וזכה להצלחה גדולה. אגב, מבט בפרומו האמריקאי גילה כי הפרומו הישראלי הוא לא יותר מהעתק מהוה שלו. כולי תקווה שגם כאן הפורמט יצליח, אך כרגע, אחרי פרק ראשון שניתן היה לתמצת ב-10 דקות, נראה כי פורמט מסוג זה מתאים יותר לסדרת רשת מאשר לוכנית טלוויזיה שלמה בפריים טיים. בתוך כך, אני בספק אם מי שמשועבד לסטורי, לפוש ולנוטיפיקיישנס, מי שמחובר יותר למטען מאשר להוריו – יקדיש את הזמן לצפות בפרקים באורך מלא, שינסו לענות על שאלה אשר התשובה לה ידועה, לפחות לנו, כבר מראש.