30 גברים אונסים ילדה בת 16, טילים נורים על העוטף מדי לילה ועננת הבחירות מסרבת לחלוף מעל ראשנו. ככל שהימים עוברים המציאות נהיית מכוערת יותר, תחושת המועקה לא חולפת והאופטימיות כמעט ואוזלת. בימים כאלה, נראה ש"החיים הסודיים של בני 4" לא יכלה להגיע בתזמון מדויק יותר, כדי לשפוך עלינו קצת אור ולהזכיר שעוד יש לנו סיכוי, עוד לא אבדה תקוותנו.
הפרק מתחיל וככל שהזמן עובר אני מאבדת את הפאסון והציניות והופכת למעריצה שפגשה את מרגי בקניון: "מה זה הדבר הזה?!", "אני מתה!", "שרופה!" ושלל אימרות מביכות שאם תגלו שבקעו מפי – אכחיש בתוקף. טוב, ייאמר לזכותי שקשה מאוד להישאר אדישים לתופעה הזו: עשרה ילדים חינניים משלל עדות, גוונים ורקעים משפחתיים המתגלים כאנשים קטנים עם כעסים וחלומות, תקוות ואכזבות, אינטליגנציה רגשית שאפשר רק לקנא בה וחוסר יכולת קיצוני להתאפק כשהם רואים שוקולד.
זו העונה השנייה של "החיים הסודיים של בני 4", הפורמט הבריטי שהופק בישראל בשנה שעברה ומביא למסך את האמת מאחורי ה"כיף" שילדיכם הקטנים משיבים לשאלה: "איך היה בגן?". הגן מרושת במצלמות, מצויד באלכוג'ל, כיאה למצב, ובשני גננים מקסימים (שקטי ויובל) ומאפשר לילדים לצחוק, לריב, לשחק ולהכיר זה את זה – כששני פסיכולוגים מומחים (רונן יעקובסון ושרון צונץ) מפרשנים את מעשיהם, משל היו צוות המומחים מ"חתונמי" שמנתחים כל צעד שנעשה על המסך ומספקים סיבות למעשים שנראים לעתים כמו השתובבות רגעית או משחק מופרע שנקטע לאחר "די כבר!" צעקני של אחד ההורים.
אם בשנה שעברה יהב, הילדה המתוקה על הספקטרום האוטיסטי, הייתה הכוכבת של התוכנית שחרכה את המדיה החברתית כשתועדה שרה לעצמה את "אני מאמין בעצמי" של יובל המבולבל – הפעם, יהיה זה כפיר שיכבוש את ליבכם: ילד ג'ינג'י כובש המתמודד עם לקות ראייה חריפה ובעל מודעות עצמית שהלוואי והייתה לרוב האנשים שאני מכירה. נסו להישאר אדישים כשאחד הילדים שואל אותו למשקפיו – הוא עונה לו: "אני לא רואה טוב אבל אני חבר טוב". ברגעים כאלה אני שוכחת שציניות היא כל חיי והשחלות שלי מתחילות לעבוד שעות נוספות.
בדומה לעונה הראשונה, הליהוק ממשיך להיות מבריק ואף מתעלה על עצמו ביכולת להכיל מנעד כה רחב של סיפורים ורקעים: אלכסה הערבייה-נוצריה, לירון שנולדה להורים חרשים, אביב שנולד מתרומת זרע ונגה האתיופית היפהפייה הם רק חלק מהילדים המשתתפים בפרויקט.
התמהיל האנושי המיוחד הזה, שנראה כי נבחר בקפידה - הופך את הצפייה בתוכנית למעניינת ומרתקת יותר, כאשר אנו מפנימים כמה המציאות שאנחנו חיים היא שיפוטית וביקורתית, ואיך ילדים רואים את כולם כשווים וזועמים על מי שמנע מהם קינוח בלי קשר להיותו ערבי, אתיופי או ג'ינג'י. ספק אם הם בכלל מודעים להבדל ביניהם. לכל אלה מתווספת גם המגפה ברקע, שמורגשת בעיקר כאשר פוגשים את רפאל, שהסגר בבית השפיע עליו עד כדי כך שהחל לגמגם – וחשף קושי שפחות מדברים עליו במהדורות החדשות, אך קרוב לוודאי מהווה מציאות יום יומית עבור לא מעט משפחות בעולם.
תגידו שמדובר במלכודת רייטינג, בערמה גדולה של קיטש ואפילו בשימוש בילדים לטובת ההנאה שלנו, המבוגרים, מבלי שהם מבינים לאן נכנסו – ואתם צודקים. הילדים אמנם מודעים למצלמות אך וודאי לא מודעים להשלכותיהן, וכמובן שאין כמו ילדים חמודים בשביל לשאוב מאות אלפי צופים לישיבה מול מסך הטלוויזיה.
השאלה האם ראוי ליצור תוכנית שכזו היא דילמה שאין לה תשובה נכונה – אבל על דבר אחד אפשר להסכים: הטלוויזיה שלנו מלאה בטראש רדוד כמעט 24/7 ולא נראה כאילו היא הולכת לצאת מחיינו בקרוב - אז אם כבר אנחנו צופים בה, לא עדיף שנקבל תוכנית אינטליגנטית נטולת התערבות של ההפקה, ללא פוליטיקה וכמובן, ללא אסי בוזגלו?
היכולת להשלים אחרי מחלוקת בלי לעשות "ביג דיל", הראייה השוויונית ללא שיפוטיות, ההתמודדות עם דחייה, המעבר המהיר מעצב לשמחה, שמחת החיים חסרת הגבולות, הצחוק המתפרץ – כל כך הרבה דברים אנחנו יכולים לאמץ לחיינו מהצפייה בפורמט בן ארבעת הפרקים ששב לחיינו. מי היה מאמין שחבורה של אנשים שמתנשאים לגובה מטר יכולה להכניס אותנו לפרופורציות וללמד אותנו מסר כה חשוב?
למעשה, "החיים הסודיים של בני 4" היא אולי התוכנית היחידה שניתן לומר עליה שהצפייה בה מיועדת לכל המשפחה: הילדים רואים את עצמם בראי, ההורים נחשפים למציאות שהם חווים ולנקודת מבט חדשה על שיטות החינוך שנקטו ואנחנו – מי שעברו שניים-שלושה עשורים מאז היו בגן ועוד לא הביאו עוללים לעולם, זוכים לדוקו חכם, אותנטי ומרענן שמשאיר אותנו עם נקודות למחשבה ועם ניחוח של אופטימיות להמשך. וכרגע, עם כל מה שאנחנו חווים, להיות אופטימיים – זה אולי הדבר היחיד שנותר לנו.