"ג'ודה 2", הוט VOD, הוט 3
הערפד הציוני הראשון חוזר לעונה שנייה ונלחם, אלא מה, בטרור. יש קטשופ בתפקיד דם, וכמה תעלולים חזותיים נאים, אבל הערפדיות, אפעס, מעט נשכחת
אי־שם במעבה ה־VOD שוכנת סדרת ערפדים ותיקה וחביבה בשם "דם אמיתי". הציר שסביבו נעה הסדרה, לפחות בעונותיה הראשונות, הוא התאהבותה של בת האנוש סוקי בביל קומפטון, הערפד הסימפתי, ויחסיהם בכלל של הערפדים ובני העיירה האנושיים. מאוחר יותר, בערך באזור העונה החמישית, נגמרו ליוצרי "דם אמיתי" הרעיונות המוצלחים, והסדרה מאבדת מיקוד, מתברברת ומתבחבשת, וקומפטון החתיך נהיה בעצם רע, וסוקי מחליפה מאהב למי שקודם היה ערפד רע ועכשיו הוא הסימפתי, ובעצמה הופכת סוקי לערפדית, ותודה לאל, בסוף העונה השביעית גוועת הסדרה ונעלמת כמו ערפד בשמש.
ג'ודה (ציון ברוך), גם אם הוא בן זוג אוהב ומסור, גם אם אינו מעוניין כלל בערפדיותו, מנהל קרבות שונים לגמרי מסוקי וביל קומפטון. סוקי וביל דואגים לגורל העיירה שבה הם מתגוררים. ג'ודה, כנראה מתוקף היותו הערפד הציוני הראשון, נלחם בטרור. ולא סתם טרור - טרור עולמי. מול ג'ודה מתייצבים שינקו האכזר הרוצה לחסלו וכורת ברית עם בני הזאב, אנשי ארגון טרור שזוממים להשתלט על אירופה, וג'ודה נאלץ להתגייס ליחידה סודית הנלחמת בטרור העולמי - וטרור פה, וטרור שם, וכמעט שאין קונפליקט מתוך העובדה שהלו, חברימוס, מסתובבים כאן בינינו ערפדים. זה לא קלינט נגד השודדים. זה סיפור על יצורים בלתי אנושיים. בכל זאת לא עניין רגיל, אז מה יש לסדרה לומר על כך? איפה הסדרה מתכתשת עם זה?
אז על המסך מופיעים פה ושם כמה מעוותים שטועמים פה ושם דם ורקמות אנושיות. אבל בסופו של דבר, כשמקלפים את כמויות הקטשופ, זה אינו סיפור חייזרי. זה סיפור על מאבק בטרור. עוד סיפור על טובים ורעים שראינו כבר מי יודע כמה פעמים, שיסתיים, אפשר להניח בניצחונו של ג'ודה, בחזרתו לזרועות אהובתו טניה, ועם זנב לא סגור של העלילה, שיאפשר בבוא הזמן, אם רשתות מחו"ל יזמינו, ליצור קרב עולמי נוסף בעונה השלישית של הסדרה.
אז מכניסים רבי לעניין. והרבי עוטה תפילין נון סטופ. טוב, מן המפורסמות הוא שרבנים שאינם מסירים תפילין, כמו, נגיד, ברלנד, יש להם קשר לכוחות עליוניים, וערפדים הרי ברור שקשורים לסטרא אחרא, אז או־קיי. רעבע, היכנס בבקשה לסט. אבל, סלחו על הקטנוניות, למה הרעבע מדבר בעברית מצוחצחת כל כך ובהטעמות של דן כנר? ככה זה ערפד יהודי? לא מנבל את הפה, לא מכניס מילת סלנג אחת לפיו, לא מבטא הברה לפני שבלע את כל רוקו הערפדי? זו, אגב, לא רק מחלתו של הרעבע (בגילומו של מייק בורשטיין). בסדרות דרמה מקומיות משלנו תמצאו תמיד את ה - נגיד - רוצח חסר ההשכלה שצמח ברחוב בשכונת עולים - נגיד - מטג'יקיסטן, ויש לו כל ההצדקה והמוטיבציה לתקשר בבליל מילים לא מובן, ואז כשמגיע תורו בדיאלוג הוא מצחצח את גרונו, זוקף צוואר ומרביץ נאום בעברית מלוטשת ומהוקצעת שאבא אבן לא היה מתבייש בה. לא הגיע הזמן להיפטר מהטרחנות הזו?
יטענו הטוענים שזו קטנה להיטפל אליה סתם. נכון, קטנה, אבל מעצבנת. יש גם לא מעט טוב ב"ג'ודה 2". הקטשופ מרוח לא רע. בכלל נעשתה השקעה נאה באפקטים ויזואליים וקוליים. מראה מכונית המשטרה המתהפכת באוויר בהילוך אטי על רקע מוזיקה רכה שנקטעת באחת עם הריסוק על הכביש. הרעיון החזותי יפה, אבל הסך הכל החזותי יהיה תמיד קטן ביחס לסדרות חוצלארציות עתירות תקציב. כדי להדביק את הפער צריך להביא אותה באחלה רעיון תסריטאי. לפחות בתחילתה, "ג'ודה 2" לא עושה את זה.
לראות או לוותר: פתיחה מאכזבת. אם לא משתפר, לוותר.