"אולמרט: האיש שרצה יותר מדי", ראשון ושני, 13.9, 14.9, הוט 8: כל כך הרבה תחנות יש בחייו של האיש המרתק הזה, ובכל זאת הוא לא מקבל מקום בשורה הראשונה של ראשי הממשלה כאן. למה? אל תחפשו תשובות בסרט הזה.
היה היה פה ראש ממשלה, די מוצלח אומרים, אהוד אולמרט, נפל והגיע לכלא - איזה סיפור יכול להיות טוב מזה? וזוכרים פה היטב ושרים את גדולתם של יצחק רבין, ומנחם בגין, ואריאל שרון, כולם נשמתם עדן, ואהוד אולמרט - יבדל"א, עדיין מסתובב בינינו - לא נכנס לפנתיאון. מה? למה? הרי זה לא בגלל העבירות והמשפט והמאסר. עמישראל כידוע סלחני לגמרי כלפי מנהיגים שסרחו. אז למה אולמרט עדיין לא מקבל כיסא בשורה הראשונה? גם זה סיפור, לא?
ככה שלגמרי נכון לכוון מצלמה אל אהוד אולמרט, למקד אותה היטב, ולברר מה היה הסיפור של הבנאדם. האיש שהיה גוש של אמביציה מאז ילדותו. שדבק חזק בפוליטיקאים ובפוליטיקה עוד בימיו הסטודנטיאליים. שהתחיל בימינה חזק ועבר שמאלה חזק. היה דלפון והתעשר, והלשונות תהו כיצד מצא לו פנאי לעשות לביתו באופן נאה כל כך שעה שענייני מדינה בוערים ובעיות מוניציפליות רבצו על גבו. ואז, די במקרה, מצא עצמו ראש ממשלה.
כלומר תחנות בחיי האיש יש ובשפע. אבל מה היה שם? מה באמת היה שם? עמוק, בפנים, מאחורי ארשת הפנים המלוטשת, החמימה, אבל כזו שאי אפשר באמת לחדור אותה. כוחני? אמיץ? האומנם מושחת או שנפל בקטנות פחות או יותר מטופשות? מנהל מוכשר? שכרה של מדינת ישראל יצא ברווח או בהפסד כשירד מהבמה הציבורית?
ובמקום תשובות לכל אלה, במקום נבירה עמוקה בנשמתו ובציציותיו של האיש, קיבלנו פרופיל ידוע, אפילו עצל, שעיקרו יותר עבודת אולפן עריכה ופחות מדי עבודת רגליים, ותוצאתו היא השרבוט הדי גס “אולמרט: האיש שרצה יותר מדי". די ללמוד מהשם - “רצה יותר מדי": מה רצה יותר מדי? יותר מדי אוכל בצלחת? יותר מדי 60 אלף דולר מטלנסקי? יותר מדי מהר והרבה שלום תמורת שטחים עם אבו מאזן? ה"יותר מדי" הייתה בעייתו של אהוד אולמרט, או בעצם ראייתם השטחית של יוצרי הסרט?
אז סיפרו לנו במשך שעתיים (שעתיים!) קצת על ילדותו, על ימיו באוניברסיטה שם - סורפרייז, סורפרייז - עלה על הבמה הפוליטית. ועכשיו קפיצה אל המכונית בדרך אל הכלא. ובחזרה אל הפוליטיקה. והפעם קפיצה אל המכונית ביציאה מהכלא. רגע, היה כלא? מה היה בכלא? מה עשית שם 16 חודשים? איך עבר הזמן? איך הסתדרת שם עם עצמך, עם החבר'ה, חובב אוכל משובח וסיגרים יקרים שכמוך? בכית בלילה? ספר לנו, אהוד. תיפתח. זה רק בינינו לבינך. ספר על הפגישות עם ג'ורג' בוש. עם אבו מאזן. שנלמד עליהם. שנלמד עליך. אולי בעצם כדאי - במקום לספר פעם נוספת על החיידק הפוליטי שבער מגיל צעיר - להרים טלפון, נגיד, לקונדליסה רייס שתספר לנו כמה, אם בכלל, רצית יותר מדי? או אולי נרים טלפון לחבר לשעבר דן מרגלית? שם בוודאי - לייחוס וגם בלעדיו - מתגלגלים שפע אוצרות גנוזים. למה לשוב ולדגור על ה"רצה יותר מדי" השחוק ומפורר מזוקן?
הזדמנתי לפני מספר שנים לירושלים ביום שבת. אני לא מכיר את רחובותיה וסמטאותיה של עיר הקודש, אז יסלח הקורא על שאינני יודע היכן קרה הדבר בדיוק. והנה מתוך חנות גלידה, מלקק מגביע להנאתו, הגיח אהוד אולמרט. לבדו, בלי שומר ראש, סתם עוד ישראלי נהנה מיום של מזג אוויר מצוין מגלידה בטעם וניל־שוקו. עשרות, אם לא יותר, האנשים מסביב זיהו אותו כמובן. לא פרצה שם מהומה רעשנית. איש לא פצח בשירת אהוד מלך ישראל או לחלופין בצעקות או בקללות. האנשים סביבו בירכו אותו לשלום בחום ובאהדה, שהעידו על החיבה שהם רוחשים לו, והוא השיב להם בנעימות ובחייכנות דומה. חבל, היה ראש ממשלה מצוין, אמרו איזה זוג לא צעיר שהיו לידי, וחבריהם הסכימו עמם. גם אני הסכמתי עמם. גם רבים אחרים מסביב. זה היה רגע של הבנה מרתקת. לחלק קטן של זמן הגיח אהוד אולמרט מהצללים שחלפו בשדותינו והיה לאדם שאת חזונו ויכולותיו החמצנו, ולכזה שהסרט “אולמרט: האיש שרצה יותר מדי", החמיץ לחלוטין.
# לראות או לוותר: לא מחזיק שעתיים צפייה.