יש לי בעיה עם תוכניות בישול. אתם יודעים, כל ה"אהרוני וגידי" למיניהם, "משחקי השף" וכ'ו – הכל רציני מדי. מתייחסים לאוכל כמו אל מדע טילים: הכל מחושב מדי, שקול מדי ומשעמם מדי. שנים זה ככה, וכולם רגילים לז'אנר – אז עם הזמן, כשהבנתי שהשינוי לא באופק - נטשתי את התחום לטובת תוכניות הריאליטי והבידור האחרות.
ואז הגיעה תום יער, והזכירה לי את מה שבעצמי שכחתי – שתוכניות בישול יכולות להיות גם מצחיקות, הזויות ואפילו מרגשות. איזה כיף.
תום יער נמצאת בתודעה כבר לא מעט שנים, אך הקפיצה המשמעותית שלה לחיינו הגיעה עם צירופה לקאסט "ארץ נהדרת" (וודאי תזהו אותה כאגס קימל וכליאורה, האמא הבלתי נסבלת). במקביל ל"ארץ", יצרה תום שלוש סדרות דוקו משלה אשר זכו להצלחה גדולה, בעיקר ברשתות החברתיות – "תום יער עושה את שביל ישראל", תום יער עושה בגרות", שזכו בפרס האקדמיה, ו"הכל תום" – בה גילמה שלל דמויות הזויות וביזאריות לצד אורחים מפתיעים כמו רותם סלע ואסי כהן.
מה שפחות מוכר לציבור, הוא שתום אוהבת לבשל. מאוד. אם אתם עוקבים אחריה באינסטגרם, כנראה לא תופתעו מכך – אך למי שטרם עוקב: יער מתחזקת חשבון אינסטגרם פעיל ואותנטי במיוחד, היא לא חוסכת בפרטים, בדיחות, הסתלבטויות ומשתפת כמעט כל רגע שקורה לה בחיים. בשנה האחרונה גילתה לעוקבים את אהבתה הרבה למטבח, ובתוך כך החלה גם לשתף במתכונים, המלצות והפכה באופן די הזוי לגורו בישול, מה שעומד בניגוד מושלם לתדמיתה משולחת הרסן, המצחיקה והמשוחררת המוכרת לנו מהטלוויזיה.
בספיישל ששודר אמש, "סבתא בישלה", תום הולכת הכי רחוק מהתדמית התל אביבית-אשכנזייה-מודרנית שהיא מתחזקת, ויוצאת למפגש בין דורי עם סבתות שמבשלות בשיטות בישול עתיקות, כדי להכיר תרבויות ולטעום מאכלים שלא שמעה על קיומם מעולם.
בשונה מתוכניות הבישול הקלאסיות, יער לא מתמקדת במתכון המדויק ובמרכיבים, אלא סקרנית לשמוע על התרבות עצמה: הלבוש, החיים בכפרים, המשפחות והמסורת. לצד כל אלה, היא לא מזניחה את הציניות וההומור המאפיינים אותה – ולא פוחדת להיכנס לעימותים משעשעים ושאלות קשות עם הסבתות, שכנראה עברו דברים יותר מאתגרים ממנה בחייהן, מה שיוצר כמה רגעים אייקונים ומצחיקים במיוחד. אהבתי במיוחד את התגובה של טובה החבאנית (יש כזה דבר) כשתום פולטת "סבתא שלי טריפוליטאית אז יש לי טיפת תיבלון ותחת גדול", או המבט של תום כשהיא מגלה כי שרה הקוצ'ינית שמכינה אלפי מאפים לארוחת החג בכלל לא אוכלת גלוטן, כאילו הייתה אחרונת הפמיניסטיות בפלורנטין. ענק.
מפעם לפעם העלילה עוצרת לטובת קטעי סטנד אפ קצרים באווירת קורונה, בהם יער צוחקת על עדות, חגים ומנהגים ישראליים. הבדיחות עצמן משעשעות, אך הייתי משמיטה לחלוטין את ההפוגות הללו ומתמקדת בעיקר – הבישול, התרבויות והמפגש עם האנשים, ולמעשה הסיבה שלשמה התכנסנו.
ניכר כי המטרה העיקרית של תיבול הפורמט בסטנד-אפ הזה הוא כדי לוודא כי התוצר יהיה מצחיק דיו כמצופה מהקומיקאית המככבת בו – אך אין בכך צורך: ראשית, הסטנד-אפ הזה גורע ממקוריותו של הפורמט (זה הכי "מה זה השטויות האלה") ושנית, בימת התאגיד המכובדת לא באמת מאפשרת לתום יער הקומיקאית להתבטא במלוא הדרה – עם כל הגסויות והבדיחות הבוטות אשר מזוהות עמה ומייחדות אותה מיתר הסטנדאפיסטים. הפורמט של תוכנית הבישול הקומית מקורי לכשעצמו ומצריך תעוזה, אז למה לא ללכת עד הסוף עם האומץ ולהשאיר את הסטנד אפ הטלוויזיוני והמנומס ל"קובי וליטל"?
כן, מודה שציפיתי לצחוק קצת יותר – אך לנוכח ההבנה שנפלה עליי כי מדובר בתוכנית בישול קומית ולא בסטנד-אפ עם קצת בישול, הצלחתי להתחבר אף יותר לפורמט: לנשים ולמשפחות שכיכבו בו, למאכלים המגרים, לתרבויות העתיקות שלא הכרתי ואפילו מצאתי עצמי מתרגשת לפרקים, לצד הגיחוכים והצחוקים מהציניות והיציאות המבריקות של יער. המפגש האנושי הזה, בשילוב המאכלים והסיפורים יצרו תמהיל מעניין, כייפי ובעיקר, כזה שמשאיר טעם של עוד. מתי הפרק הבא?