מספר החולים מרקיע שחקים, מערכת הבריאות בקריסה – אבל עזבו אותנו משטויות, מי לעזאזל מסתתר מאחורי הפלאפל?
אז שבוע חלף ושוב חזרנו לריאליטי הביזארי של השנה, שממשיך לספק את הסחורה והצליח אמש אף להתעלות על פרק הבכורה. וכאילו לא מדובר באותו פורמט, רמת ההשקעה בתחפושות עלתה משמעותית מהפרק הקודם, עד שכמעט ביררתי מי המלבישה כדי לגנוב את תחפושת החסידה לפורים הקרוב. תמיד רציתי לנסות שביס.
לענייננו: נבחרת הידוענים באופן פלא הצליחה להטריף אותנו אף יותר מהפעם הראשונה: מדי פעם אני מצליחה אמנם לנחש שם או שניים, אך לעתים אני מוצאת עצמי קלולס לחלוטין, ונתונה לחסדיהם של סטטיק ובן אל שמתגלים כמינימום שרלוק הולמס של הפורמט. אז כסיכום ראשוני, ואם אנסה להפחית את חשיבות הרמזים, שכל קשר בינם לבין הידוען) מקרי בהחלט (ועוד ארחיב על כך בהמשך), אלו הדמויות שיש לי מושג קלוש לגבי העומדים מאחוריהן:
השפירית המסתורית היא דניאלה פיק. או שרונה. אחת מהן. למה? אין ממש סיבה, למעט המשפט שנאמר: "אבא שלי יצר ארץ של שירים לי ולאחותי", מה שבגדול משאיר אותנו עם משפחת קליינשטיין, ופיק, המכילות שתי בנות זמרות לאבא מצליח. היות ונועם קליינשטיין נראית לי מישהי שאף אחד מהפאנל לא יזהה, וכן את קולה של משי הייתי מזהה – נותרנו רק עם הפיקיות, שגרמו לי לצפות לביצוע נוסטלגי של "אני שומעת", שכנראה כבר לא אשמע.
לעומתה, מהרגע שהפטרייה פצחה את פיה, לא היה לי ספק שמדובר במיכל אמדורסקי. ואם זו לא היא – נעשתה עבודה קולית רצינית כדי להתל בנו כך. בתחילה, אגב, חשבתי כי מדובר במיכל אחרת, ינאי, בשל הדיבורים על החזרה לבמה, ה"קצפת", והכתר (מלכת הילדים) אך הקול צעק לי "אמדורסקי" ללא ספק, והדיבורים על ה"שופטים אותי", "מאמי לאומית" וכ"ו רק חיזקו זאת. ואגב, אופירה, ההימור על עדי כהן רחוק מדי אפילו בשביל הטלוויזיה הישראלית שרואה ברומי נסט כייצוג לגיטימי לאח הגדול VIP. כלומר, אני מקווה.
הפלאפל כבר תעתע בי לחלוטין: לכל אורך הקליפ, הייתי מוכנה להישבע שמדובר בישראל אהרוני, שכן השילוב בין האוכל להיותו DJ לא השאיר ברירה אחרת. ואז הופיעה אסתי גינזבורג. אכן, הניחוש של ליאור מילר מתוחכם, שרלוק'ס, אך ההימור הסופי שלי הוא שגיא ברייטנר – השיר שהתנגן ברקע ("יאסו") הוא של חבריו מהפסטיגל, ירד משמעותית במשקל, דיגמן בעצמו ו...אניח שהוא אוהב פלאפל?
אני יכולה להמר שהחסידה היא עדן הראל (דתיה, משפחה מרובת ילדים, טיילה בעולם) והפופקורן היא אביבית בר זוהר (לא מוכנה להתפשר על פנינה רוזנבלום) אבל אנחנו מוכרחים לקרוא בקול צעקה, יחד, ולצאת לכבישים: קקטוס. ינון מגל. מה?!
אני בתמימותי, כשהקקטוס עלה לבמה, עוד העזתי לחשוב שמדובר בסושרד, בכל זאת – אמן, מדליות, גאווה ישראלית וקול שנשמע בדיוק כמוהו, אבל כשינון מגל התגלה כבחור החמוד שרוקד את הטווו-טווו-טווו של "שמתי לי פודרה", אני פיזית תפסתי את הראש. ואז הוא עוד מנה את הרמזים: "הסנדלים בקליפ הם משום שאני נועל סנדלים, ארבעת הקקטוסים מייצגים ארבעה ילדים והמדליות הן מפני שבילדותי יצאתי עם משפחתי להרבה צעדות (!)".
ובכן, חברים, חלוקת משימות לפרק הבא: אני אקרא את עבודות השורשים של כל הביצה הישראלית ואתם תסרקו את מצלמות הכבישים בשנות ה-80 לאתר צועדים בהתקהלות? באמת, פשוט חבל על כל רגע שאני משקיעה לפענח את הרמזים במקום להתקדם בתואר שלי או משהו.
לצד ביזיון הרמזים, אני מוכרחה להודות כי פאנל השופטים של "זמר במסכה" מצליח לייצר דינמיקות שגם בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי – וכן, אני מתכוונת לכל דינמיקה שכוללת את צדי יחד עם שופט אחר שלצידו. מי שהספקנו לשכוח ממנו בעשור האחרון חזר לחיינו בסערה, וללא ספק הולך להיות הקראש של הצופים בחודשים הקרובים: ההתלהבות שלו מדבקת, התסכול שלו קורע מצחוק והוא מחזיק בידע עצום על תעשיית המוזיקה בישראל שממש מעורר השראה. באופן מפתיע לחלוטין, הוא הוא הופך למאמי הלאומי.
לעומתו, שחר חסון דווקא מתגלה כאכזבה, וכמי שהגיע נטו על תקן ה"מצחיק", כשמרבית ניחושיו מסתכמים בשירן סנדל או גיל פאקינג קופטש. באמת, גיל קופטש? הוא בעצמו לא זוכר מי הוא. לצידם, סטטיק ובן אל ממשיכים לככב כהרגלם, כשתופסים לחלוטין את כס המוזיקאים ומקפידים להשחיל ביקורת ווקאלית כמעט בתום כל ביצוע ואופירה זו אופירה, מה ששלה שלה. רגע לפני סיום, מי דואג לי ללופ של הקטע בו צדי מרגיש כי הוא בטוח מי מאחורי הכריש ולא מצליח לעצור את ההתרגשות? אני לא בטוחה, אבל יכול מאוד להיות שזה הרגע הכי יפה בטלוויזיה הישראלית.