לא הספקנו להתאושש מטראומת ינון מגל וכבר פרק נוסף של "זמר במסכה" הגיע אמש כדי שנפתח את הסופ"ש כמו שצריך. הפעם, הפורמט משתנה מעט ועובר למתכונת דו-קרבים: בכל פרק מתקיימים שלושה קרבות, כאשר המנצח עולה אוטומטית לשלב הבא ומבין שלושת המפסידים יבחרו הקהל והשופטים את המודח שיחולץ מהתחפושת מיוזע ומובך.
עוד נגיע לדסקס על זהות המודח מאתמול, אך לפני זה, הצהרה חשובה: לאחר צפייה מעמיקה, ניתן לאפיין תבנית די סדורה לפרק נורמטיבי של "הזמר במסכה": קליפ רמזים מטעה. ביצוע. צדי מתלהב בקיצוניות. ביצוע. אופירה: "אני יודעת מי זאת. מה ששלה שלה". ביצוע. סטטיק: "אתה ווקאליסט מדהים". ביצוע. הימור גרוע של שחר חסון. ביצוע. הדחה. פרצוף מופתע באופן לא סביר.
בשל כך, אתאים גם את עצמי לפורמט, ומעתה הטור יחולק לפינות קבועות שיעבירו את רוח הפרק באופן אידיאלי. מתחילים:
פינת הניחושים: "מנחשים וטועים":
התרנגול חייב להיות צחי הלוי. הוא פשוט מוכרח להיות הוא. מעולם לא דיברתי ברצינות תהומית שכזו על תרנגול, אבל אין ברירה – המעמד מחייב: הקול שלו נשמע בדיוק כמוהו, העמידה והפרפורמנס מחזקים את ההימור והחפירה הבלתי פוסקת ברמזים על התרבויות הזרות המלוות את חייו מתאימה בול לסגנון החיים שעבר. מה קורה עכשיו? אצטרך לשרוד את כל הפרקים עד שהוא ינצח בגמר עם הידיעה הזו בליבי?
מלבד התרנגול, ישנן תחפושות נוספות אשר אני מתחילה להרגיש בטוחה לגבי ניחושיי: היעל ככל הנראה יוצאת האח הגדול ("נווה אילן", צ'ק שמן ודיבור על 15 דקות תהילה), לכן בשקלול הקול העבה אהמר על טהוניה. לצד היעל, צוות השרלוק'ס (סטטיק@בנאל בע"מ) קראו את מחשבותיי לגבי השור – הלא הוא צביקה הדר. תראו לי מישהו אחר שאוהד את באר שבע, קשור לכוכב נולד, למד באונ' ת"א וגם קשור לסנדוויץ' פסטרמה בנוסף לכל. אני מאוד אכעס אם בסוף אגלה שזו מיכל ינאי או משהו בסגנון. רק מה זו הבחירה הקיטשית הזו לשיר "Circle Of Life" משל היית מרגי באודישן ל"הכוכב הבא"?
ולסיכום, אזרוק פה את ג'ודי ניר מוזס כמלפפון החמוץ (ג'ינג'ית + כסף + פוליטיקאים) ואם זו תהיה היא, אתנשא על כולכם שצדקתי. וכן, חשבתי על זה עוד לפני שסטטיק ובן אל הבחינו בכך. תיאלצו להאמין לי.
פינת המודח: "מאיפה נחתת עלינו?":
זהות הדוב שנראה כאילו נתלש מקרקס מדראנו הייתה מעורפלת עוד מהפרק הקודם – אך הפרק היא מעט התבהרה עם ההתמקדות ברדיו, דיבורים על חשיפת אמת וכן זריקת המילה "אתגר" לאוויר, מה שגרם לי מיד להינעל על חיים אתגר ולשכנע את כולם מסביבי שזהו, הניחוש הזה יהיה הניחוש המנצח. ובכן, פחות.
מיוזע, מתולתל ונבוך בקע מתחפושת הדוב גדי סוקניק – מי שיער שהוא יכול להיראות כל כך חמוד אי פעם? או שמא כל מי שיימצא בתוך תחפושת הדוב הזה ייראה מתוק כסוכריה על מקל? לא ברור. מה שברור הוא, שלעולם כנראה לא נוכל לזהות את המודח לפני – והמסקנה הזו, בכללה, די מבאסת.
פינת הכעס: "זועמים על רמזים":
באופן אישי, זו הפינה האהובה עליי. בתמימותי חשבתי שעם המעבר לשלב הדו-קרבים נקבל רמזים בפורמט אחר, אך לא ולא, סרטוני הרמזים ממשיכים עמנו ועולים רמה בפרטים הקטנים להם נצטרך להסב את תשומת ליבנו. והפעם על הפרק: גדי סוקניק.
הפקה יקרה, יותר מארבעה עשורים כיכב סוקניק על מסך הטלוויזיה שלנו – אבל מתי, למען השם, היינו אמורים לדעת שעבד כמאבטח כספות כשהיה סטודנט? איך היינו אמורים לקשר שיר על תל אביב למבצע "אביב נעורים" ולמה חשבתם שכשאראה את הלוגו של אל על אחשוב על עבודתו לפני 40 שנה בשמירת מטוסים ולא אפנטז על החופשה שלי בזנזיבר שתגיע בסוף המגפה הזו? בקצב הזה, אסיים את העונה הזו מקומטת ומצוידת בשערות לבנות חדשות מרוב תסכול – ועם יד על הלב, לא תכננתי לצאת ככה מהסגר הזה.
מפזרים אהבה: "לצידו של צדי"
אני חוזרת בי, זו הפינה האהובה עליי. אחרי עונה גדושה ומתישה של "הישרדות", גמלה החלטה בלבי שהטורים צריכים להיות אופטימיים יותר ולכן נסכם כל פרק במחמאות ושבחים למי שללא ספק הכוכב של הפורמט הזה, והוא לא זקוק לשום מסכה. צדי צרפתי האחד והיחיד.
הבה ונחוקק חוק לפיו צדי יהיה הראשון שינחש את זהות המועמד לאחר כל ביצוע? הלב שלי לא עומד בתסכול שלו כשסטטיק ובן אל גונבים לו את הניחוש בכל פעם מחדש. ואם בחוקים עסקינן, אני מציעה להריץ את צדי לראשות הממשלה בבחירות הקרובות: הוא רגיש, נחוש, אי אפשר להגיד לו לא וגם כשהוא אומר דברים חסרי טאקט ("רוני דלומי לא במיינסטרים") – מעלימים מזה עין. מה אנחנו צריכים יותר?