"שעת נעילה", כאן 11, החל מ־19.10

מלכתחילה “שעת נעילה" מתכוונת להיות בום. להיות פיצוץ טלוויזיוני לא מוכר בסדר גודל ישראלי והיא אכן נמכרה השבוע ל־HBO. “שעת נעילה" מזיזה טנקים: לא כאלה מסכנים מתפאורת קרטון אלא אמיתיים. מברזל ממש. היא מצטלמת בבונקרים. היא לא מפחדת להשפריץ דם על סביבותיה.

“שעת נעילה" היא הסיפור הרע של מלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן - המלחמה שאנחנו לא אוהבים. את מלחמת ששת הימים אהבנו יותר: היא הייתה חדה, מהירה, מוחצת, המוח היהודי עשה לנו פטנטים. יום כיפור הייתה “המחדל". המחדל המעצבן. הקונספציה וקריסתה. המלחמה שאותה אנו זוכרים כדדו וגולדה, ודיין ואגרנט. המלחמה שהשיגה לבסוף ניצחון צבאי אבל הוא היה בנקודות. לא בנוקאאוט כמו שאנחנו אוהבים.

בדרך כלל סיפרו לנו על מלחמת יום הכיפורים מעיניהם של הגנרלים. הם הסיעו יחידות גדולות על פני צירים והרים והפעילו ארטילריות. קהלני הצליח לעמוד בעמק הבכא. רפול אמר לו, אתם הצלתם את מדינת ישראל. אבל התסריטאים הראשיים של “שעת נעילה", רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל, עם הבמאי ירון זילברמן רצו משהו אחר. הם רצו משהו רחוק יותר מהגנרלים שישבו בבונקר ובנגמ"שי הפיקוד: הם רצו את המלחמה קרוב לאדמה וככה יצרו את “שעת נעילה": דרך העיניים של “הקטנים" שהשתתפו בה ממש: חיילי סדיר במוצב החרמון, כמה מילואימניקים - עיתונאי בוהמיין (ליאור אשכנזי), פנתר שחור (מאור שוויצר) שבורח ממעצר אזרחי לאחר שריפת ניידת כדי להצטרף לצוות הטנק שלו הלוחם בגולן, קצינה (ג'וי ריגר) שמחפשת אחר בן זוגה הנעדר והופכת לכתובת המסייעת לבני משפחה המחפשים נעדרים.

וזה עובד. ועוד איך. קשה למצוא אדם בוגר בארץ שלא שמע את המילים “עמק הבכא", אבל מראות מחלקה מנומנמת ביום כיפור המזנקת אל הטנקים תחת פגזים ראשונים הנופלים בשטח הכינוס שלה ראו רק מעטים מאיתנו. כטנקיסט בסדיר ובמילואים שהשנתון שלו היה בר מזל לחמוק מקרבות, אני יכול להעיד על הצביטה בבטן כשהעניין הפך “אמיתי" והפגזים ב"שעת נעילה" התחילו ליפול מסביב.

ככלל, אמינות העסק המורכב בסדרה, הקרוי “טנקים", ראויה לציון מיוחד. להשמיש צנטוריונים ישנים שכבר לפני שנים רבות יצאו משירות והוחלפו במרכבות המשוכללות מהם - זו פעולה מרשימה מאוד. כך גם לוחמת הטנקים - מתנועה בשטח ועד קרבות ירי - בשפה ובתרגולות הנהוגות בשריון. אני מנחש שגם קהלני היה מסכים בנקודה הזו.

לא הכל זוהר בסדרה. “טהרן" ו"מנאייכ" הדביקו אותי לכיסא מהרגע הראשון. “שעת נעילה", לפחות על פי שני פרקיה הראשונים, עוד לא עושה את זה. יש שפע צעקות ובכי. אין כאן פסגות של דיאלוגים ושל משחק. האם “שעת נעילה" מכאיבה? התשובה היא ללא ספק כן. בתודעה הציבורית הישראלית, מלחמת יום הכיפורים לא הגלידה. ישראל לא התבגרה ממנה, לא ביררה אותה, ניקתה קצת את משטחי הימ"חים ודחקה אותה אל הפינות האחוריות של הזיכרון במהירות הרבה שהייתה יכולה. “שעת נעילה" מעצבנת בדקירה האנושית החיה שהיא מעניקה לזיכרון שאותו אנו מבקשים להרחיק.

עוד הייתי נער במלחמת יום הכיפורים. נאלצתי לחכות סיבוב אחד על המקום עד המלחמה הבאה. אני עדיין זוכר את המכוניות הטסות בכבישים. את ההתאספות הנרגשת בנקודת הגיוס הקרובה למגורי בית הוריי. את המבטים המודאגים אבל מחויבים ורעבים לבוא ולקחת חלק. קשה שלא לחשוב מה אם תתרחש פה איזה מלחמה נוספת, אם יבוא עוד איזה יום כיפור וכולנו כאן נוקפץ. אפשר להניח שיש כאן עוד די תחושת ערבות הדדית כדי שכולם יגיעו, ורק שבאווירת הזעם הנוכחית, וכשיש מי שאצלנו דואג ללבות אותה, המכוניות בדרך לנקודות הגיוס ייסעו מעט יותר לאט.
לראות או לוותר: לראות. בהחלט.