חתן וכלה נכנסים לאולם ביום המאושר בחייהם. "אני חולה עלייך" הוא לוחש לה, היא מחייכת בהתרגשות. אחרי דקות אחדות של ריקודים, בני הזוג מתקדמים לעבר העוגה החגיגית שמחכה רק להם. הם צועדים יחד ועומדים מולה, ההתלהבות בשמיים. הם אוחזים יחד את הסכין שתפרוס את העוגה, האורחים שולפים את הפלאפונים, אך פתאום האורות כבים ואז – זה קורה. בפריים הבא כבר נראה את החתן שותת דם על הרצפה, ואת כלתו אוחזת בסכין המשוננת, פניה לבנות כסיד ושמלתה מלאה אדום.
כך נפתח הפרק הראשון של "דיבוקים", ואם תקף אתכם בלבול – דעו שזו רק ההתחלה.
הקו-פרודוקציה החדשה של yes עם Canal+ הצרפתית עלתה אמש בפרק כפול אשר היווה את יריית הפתיחה למסע בעקבות תעלומת הרצח. בדרך, אנחנו מקבלים אין ספור תפניות והתפתחויות בעלילה, אשר שומרות על דופק גבוה ויוצרות מתח טלוויזיוני שכמעט אף סדרה ישראלית לא הצליחה לייצר דומה לו בשנים האחרונות.
טוב, האמת שזו לא בדיוק סדרה ישראלית קלאסית. את המותחן יצר שחר מגן ("בתולות") יחד עם ולרי זנאטי, סופרת ותסריטאית צרפתייה שגדלה בישראל, ויחד עם הבמאי תומאס וינסנט ("שומר הראש", נטפליקס) הם רקחו תמהיל מסקרן של שחקנים מישראל ומצרפת כאשר הלוקיישן המדברי של הנגב מתערבב עם הצרפתית הרומנטית והמסתורית באופן כמעט מושלם. באופן לא מפתיע, ההרמוניה הזו הצליחה לכבוש גם את HBO העולמית שרכשה אותה עוד בטרם עלתה לשידור.
"דיבוקים" מצליחה תוך שישה פרקים בלבד לקשור קשר מיוחד סביב עולמות שונים. היא עוסקת ביחסים בתוך המשפחה, וגם באלה בין בני זוג. מציגה מערכות יחסים שלא ראינו כמותן בין נשים חזקות ומובילות לכנועות וחלשות ובמקביל צוללת אל תרבויות עתיקות, שדים ורוחות. אפילו בפוליטיקה ויחסים בינלאומיים היא מצליחה לגעת. הכל, תוך שישה פרקים בלבד. לצד העלילה, מתבלטים גם עריכה מוזיקלית מדויקת וצילום מוקפד להחריד שמסייעים לשמור על המתח המצופה ומשווים לה גוון אירופאי המתכתב בהרמוניה עם באר שבע הכתומה-חומה.
תוצר לוואי של ההפקה המשולבת, הוא כמובן הקאסט המורכב משחקנים זרים ומקומיים. במרכז הסדרה ניצבת נטלי, הכלה, אותה מגלמת נדיה טרסקיביץ', שחקנית פריזאית שבמקור מגיעה מפינלנד ופולין וממצבת מעמדה כיום כשחקנית מובילה בצרפת.
לרוב, אינני מדברת על החזות של השחקנים שכן אין בכך השפעה או קשר לטיב משחקם אך כאן, אני מוכרחה לחרוג ממנהגי. טרסקיביץ' יפהפייה באופן מפחיד. לא כסלנג, באמת. יש לה עור צחור, חיוך לבן ושיער בלונדיני, אך מעל הכל – עיניים כחולות וגדולות עם מבט שמצליח להיות מפחיד ועצוב וחלול בו בזמן. היא אמנם מדברת לא מעט בסדרה אך דווקא ברגעים השקטים שלה היא מצליחה להעביר כל כך הרבה תחושות ברגע אחד. כל אלה לצד כישרון המשחק האדיר שהיא מפגינה מהווים למעשה נדבך מרכזי בהצלחת הסדרה ואין ספק כי מדובר בליהוק לא פחות ממשובח לתפקיד.
לצדה, קאסט משולב של שחקנים צרפתים וישראלים אשר המשותף לכולם הוא תצוגת משחק מרשימה ואמינה במיוחד. מעל כולם מתבלטים רועי ניק בתפקיד אחיו של החתן, צחי גראד כחוקר ונועה קולר, שממשיכה לשמור על הרף שהציבה ומגלמת את החוקרת האסרטיבית והנחושה ללא רבב, תוך שהיא מצליחה לשדר אותנטיות אפילו כשהיא מלהטטת בצרפתית.
עם זאת, לא הכל מושלם: בליל הנושאים וההתרחשויות לעתים מרגיש גדול מדי על ששת הפרקים הבודדים שהוקצו לסדרה, והופך את הצפייה בה לעתים ללא פשוטה, שלא נאמר מאתגרת. לכך מתלווים גם רגעים קטנים של פערים בעלילה אשר לא זוכים למענה עד הפרק האחרון. כדי לא לחשוף חלילה פרטים, רק אומר שהעובדה שקארים, הדיפלומט הצרפתי, מגלה יכולות פיזיות ודבקות במטרה של לוחם ימ"מ, בתוך כך שבאורח פלא כל ההתרחשויות קורות רק כשהוא בסביבה – מעוררת תמיהה ונראית לעתים תלושה מהמציאות.
על אף חלקיקי הרשלנות הקטנים ותחושות קלות של טלאים הנועדו לקידום העלילה, אין ספק כי "דיבוקים" עונה על הצורך במותחן ראוי ועשוי היטב. הימים ימים קשים הם, אך לפחות בתחום התרבות נראה כי התמזל מזלנו כשסדרות ממשיכות לעלות בקצב, ומתגלות כיצירות מרשימות וראויות לשבח.
אז עד שנזכה לטוס לאיזו מדינה אקזוטית שוב, נוכל להתנחם ב"דיבוקים" המצוינת, שהצליחה להשכיח מאיתנו את טרדות היום, לסחוף אותנו לתעלומה במרכזה ועל הדרך, לייצר תחושה אמיתית של חו"ל, על אף שצולמה בבאר שבע רבתי.