אם יש דבר אחד שלמדתי מתחקיר פתיחת העונה הארוך של “עובדה", זה שחוקרים פרטיים בישראל מתים על סיגרים. וטיפה יותר ברצינות - על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לקחת דחליל, ועוד דחליל עם סודות מביכים, להפוך אותו בן לילה למועמד לגיטימי לראשות ממשלה ולהסתיר מפני הציבור הישראלי כל הסתבכות שלו באמצעות כסף. והרבה.
היות שלא הצבעתי לבני גנץ מעולם, וביטאתי פקפוק מעצם מועמדותו כבר כשזאת הוצגה, אני מרשה לעצמי לחזור על התהיות שלי דאז. מה אנחנו בעצם יודעים על גנץ, פרט לכך שהיה רמטכ"ל? בגדול, כלום. אם כך, מדוע כל כך הרבה ישראלים תומכים בו בהתלהבות? קודם כל, כמובן, בגלל ה"רק־לא־ביבי". ועדיין, למה דווקא גנץ? שילוב מושלם בין חזות חיצונית ודף מסרים.
גבוה, גברי עם עיניים כחול לבן. מתאים בול לססמאות של “פוליטיקה נקייה" ו"ישראל לפני הכל". כי בזרמי התודעה התת־קרקעיים שלנו, ניקיון והגינות עדיין הולכים עם עיניים כחולות של מושבניק. במילים אחרות - גנץ היה בסך הכל דוגמן. של מראה ושל מסרים פשטניים. וזהו. זה הספיק לו כדי לתת פייט רציני לנתניהו במשך שלוש מערכות בחירות רצופות. איך זה נגמר בסוף? כולם יודעים.
אבל הוא רחוק מלהיות היחיד. אנחנו אוהבים לראות בעצמנו יצורים תבוניים, שמקבלים החלטות על בסיס עובדות והיגיון בריא. אבל כשאנחנו ניגשים להחלטה גורלית כמו הצבעה בבחירות, רובנו מונעים בעיקר מדימויים חלולים. דמויות קרטון של מנהיגים שאנחנו לא יודעים עליהם כמעט דבר, פרט למעטה חיצוני ודק מאוד של דימוי תקשורתי.
קחו את אבי ניסנקורן. פעם פקיד הסתדרותי אפור, היום “שומר הסף האמיץ של הדמוקרטיה הישראלית" (אולי זה אפילו נכון, תיאורטית. אבל אין לי כלים אמיתיים לגלות). יפעת שאשא ביטון הפכה בתוך שבועיים בערך מעוד ליכודניקית עם שם ארוך ל"לוחמת חירות הקשובה למצוקת העם". והכל רק משום שהעזה להתריס נגד נתניהו.
באותה רוח בדיוק, זאב אלקין הצליח לשנות בן לילה דימוי מעט נלעג של השר לענייני מים ל"אחד המוחות המתוחכמים ביותר של הימין". גבי אשכנזי נכנס לפוליטיקה על תקן גולנצ'יק מחוספס, כזה שפיו ולבו שווים ואין אצלו חארטה. בינתיים הולך ומתברר שגם בגולני יש קומבינות. ועוד ועוד.
מפתה לחבר את הפשטנות הזאת למצבו העגום של השמאל, שימהר להכתיר כל משיח מזדמן. גם אם הוא אף פעם לא בא ולא מטלפן (אולי רק לחוקר הפרטי שלו). אבל אותה מציאות עגומה חלה גם בימין. קחו את מירי רגב כמשל. היא התלבשה על הפוזה ה"עממית", כולל הבוז לאינטלקטואלים וניפוח הקונפליקט האשכנזי־מזרחי, באופן כזה שכולם זוכרים לה רק את ההתבטאויות הפומביות ולא את המעשים בפועל או את העובדה שבראשית דרכה ניסתה בכלל לחבור למפלגת העבודה. נפתלי בנט, מצדו, מחליף ללא הרף דימויים בהתאם לסקרים. בוקר אחד הוא דתי ממש מתון, שאוהב את כו־לם, כולל אמירה פרו־להט"בית. ולמחרת הוא איש ימין לוחמני, שלא יוותר על אף שעל. הכל שטוח, הכל רדוד, והכל נשכח.
איך הגענו למצב הזה, שבו המנהיגים שלנו הם לא יותר מבובות המונעות בידי אנשי פרסום ויח"צנים?
זו קודם כל תולדה של עולם שהולך ונהיה שטחי. באופן אירוני, דווקא חידושים טכנולוגיים כמו האינטרנט והרשתות החברתיות רידדו את השיח אנושות. כשכל ציטוט שהוצא מהקשרו שורף את הרשת בתוך שעות ספורות, אין שום סיכוי לנהל דיון מעמיק וסובלני. וזו קרקע פורייה לייצור המוני של מנהיגי אינסטנט. בני גנץ כאלה לי להב.
אבל ההסבר היותר עמוק הוא מותה של האידיאולוגיה. פעם הצבענו לרעיון רחב, לערכים מסוימים, והמנהיגים היו רק כלי השרת שלו. לא פלא שכיהנו כאן ראשי ממשלה לא כריזמטיים כמו לוי אשכול או יצחק שמיר. היום, כשעל הפרק לא עומד שום ויכוח אידיאולוגי אמיתי - לא כלכלי ולא מדיני, נותר רק להצביע לדימויים פשטניים שלא עומד מאחוריהם דבר.
על הסכין
1. אחרי מקבץ שני ומאכזב של פרויקט גרסאות הכיסוי “צו השעה" מגיע הגל השלישי ומשיב את הכבוד. בראש ובראשונה, הגרסה המושלמת של משה פרץ ל"אני גיטרה" של בני אמדורסקי. בעיבוד הפשוט והיפה של שמוליק נויפלד, פרץ מזכיר שהוא קודם כל זמר ענק, עם הרבה תבונה ורגישות. הוא גיטרה, ואני בכיתי שלוש דקות כמו ילד.
2. גם בר צברי, שם חם ומוצדק לגמרי, נותן ביצוע פשוט ענק ל"מנגן ושר" של אבנר גדסי. עם הפקה מוזיקלית אדירה של דודו טסה, הוא מחבר רוק'נרול, אלקטרוניקה ושירה תימנית אסלית לקטע שכולו אנרגיה מתפרצת. בעיקר כי עומד מאחוריו זמר עם קול ואישיות ייחודיים. איזה יופי.
3. בפינת החיבור המפתיע והמשמח נמצאים נועם בנאי ולאה שבת, בביצוע ל"מה אעשה" המקסים של ארז לב ארי. בנאי הצעיר מזכיר קצת את דוד אביתר, בשירה הגבוהה ומלאת הרגש, ואז מצטרפת אליו לאה שבת עם כל הבלוז הזה, שכל כך התגעגעתי אליו. ויחד הם יוצרים עוד ביצוע שמצדיק את הפרויקט הבסך הכל מצוין הזה.