ג'וזי, ג'ונתן, יונתן הקטן, רץ בבוקר אל בית האח, הוא טיפס על העץ, תשומת לב של נשים חיפש. נהרות של קעקועים לא ישביעו את הצימאון שלו ליחס, נדמה שהוא רודף אחר היחס שלא קיבל מאימו, זה עצוב וכואב לחשוב כיצד החליף את מחט הסמים של אמו במחט של קעקועים. אך הפעם אני לוקח הפסקה רוחנית מהחומר, מהמלחמות ומהתחרות, נכנסתי לאשראם האח הגדול. למה לא אחשראם? זה לא משנה, אני לא מתלונן. באווירת האחשראם, אני בא בטוב, בא מאהבה, רק הדחה תביא הדחה. האח בנפילת אמון, ממשיכים. 

ילדי הרחוב, יהודה, ג'וזי וימית, השלישיה המנודה, מבחירה או מכורח המציאות, מחזקים אחד את השניה. הם תקועים יחדיו, כאילו שלושתם עולים חדשים מצרפת, מנסים למצוא פיסת חוף פנויה בנתניה, בזמן ששאר המתרחצים צועקים להם "צרפתים לצרפת". אך כלום לא יפריד ביניהם, אפילו יהודה "אני לא חבר שלך", לא מצליח להרחיק את ימית ממנו. היא מצידה, לא מצליחה להתרחק מקלישאות, לא משנה מי עומד מולה, ג'וזי, יונתן, יהודה, ג'ודה, היא אומרת אותו הדבר: "אתה המלך שלי", "אני רוצה שתנצח אותם במגרש שלהם", תזהרי ימית, את בסכנת טביעה בים של צביעות.

קיבלנו הצצה גם לקשר המשעמם של תום וגל, מעניין כמו קשר דייגים כפול שלומדים בצופים לקראת מחנה קיץ. בכל מקרה, קארין בוחרת בלינור שתתמוך בה ומתחילה לבכות כאילו יש לה תוכן אנושי מספק, בזמן שהן לומדות לאהוב את עצמן, מתחבקות ובוכות, גל מביטה מבחוץ. תוהה לעצמה, אולי זו טעות לבזבז את רוב השהות על מוצי עם תום הקוף. היא מנסה להסביר לו כיצד היא מרגישה, הם מתנשקים, השתעממתי באמצע. אוף, אני מנסה להיות חיובי, אבל הקשר שלהם הוא כמו שקית תפוצ'יפס, כשמסתכלים פנימה, הרוב ריק.

ברובו, הפרק הזכיר סרט הודי, מלא מבטים חודרים ששווים אלף ריבים. בקיצור, למי שלא מבטולוג, רמי מביט מוזר על ג'וזי, ג'וזי חושב שרמי משתמש ב"ראפרים" כדי לרדת עליו וחובט בו מתחת לחגורה: "לך תקבל ליטופים של ילדות בנות עשרים, אדוני בן השישים". זה רמי וג'וזי או ביגי וטופאק? כך או כך, כולם כמעט מסכימים שג'וזי הג'זים, ירד לתחתית של הג'ורה. הוא יכול לשייף את האף עד העצם, אבל כשהפה ג'ורה, קשה להימלט מהצחנה.

כשהגיע תורו של רמי לשבור את השתיקה לאחר תחרות המבטים, הוא מפיל על ג'וזי פטיש עשרה טון, נראה לי שבאותו רגע אפילו הפרפר על צווארו של ג'וזי ניסה לברוח. "אתה חי בסרט, אתה כנראה מתוסכל, אתה אוויר מבחינתי, אתה לא קיים, אתה בנאדם רע". תנחומיי לליאור שרק מנסה להיות יונת שלום ובמקום זה מביא את המבול. 

אך לא הכל שחור, הרגע המרגש של הפרק הגיע מדרור, מביט בתמונה שלו כילד חרדי, מבקש סליחה ומודה על המסע, על המסגרות שלא התאימו לו, בהם הרגיש בודד. מודה על האמונה העצמית ועל הידיעה שבסוף יעשה את שהוא אוהב, מסעו מעורר השראה. בנימה אישית, גם אני עברתי מסע עד שהגעתי לכאן, למקום בו אני עושה את שאני אוהב, לכתוב, אז תודה ליקום, תודה לי ותודה גדולה לכם. נמסטה.