העולם אוהב כוכבים שצומחים מהר, ואם הם גם יפים כמו ציור ומוכשרים להחריד – אפילו יותר. חשבו על זה: ג'סטין ביבר, שון מנדס, דואה ליפה, לורד – כולם מצאו עצמם באור הזרקורים הרבה לפני גיל 20 והפכו לסנסציות מטורפות ברחבי הגלובוס. על אף שלא חלפו מאז יותר מדי שנים, נראה כאילו בילי אייליש היא דור אחר מהם – מעין שילוב של כולם, אבל גם לא דומה לאף אחד אחר.
את זה כבר הבינו Apple ב-2018, כאשר הכריזו עליה כ"אמנית הבאה" שלהם והתחילו לתעד אותה בדרכה לכבוש את העולם. וכשאני אומרת "לתעד" – אני מתכוונת גם ברגעים שתסמונת הטורט שלה משתוללת, בריב עם ההורים, בפרידה מבן הזוג, בכתיבת הלהיטים ששברו כל שיא אפשרי, ובחדר השינה בבית הוריה, בו התבשרה על מועמדותה ללא פחות מ-6 פרסי גראמי. התוצר – סרט דוקומנטרי באורך בלתי נתפס של 141 דקות (מישהו כאן מתחרה בטיטניק) שמגולל את סיפור הצלחתה של הנערה עם השיער הצבעוני והבגדים הרחבים שבזכות ארסנל הכישרונות העילאי שלה – לא מפסיקה לשבור שיאים.
באחד מהרגעים היותר נוגעים ללב ב"The World's A Little Blurry", שעלה היום בשירות הסטרימינג של Apple Tv+, עומדת מגי בירד, אמה של אייליש, במטבח הקטן והצנוע של ביתם ומשתפת בדמעות שהיא לא יודעת איך אנשים עוברים את החיים האלה בלי משפחה שמלווה אותם. "אי אפשר לשלם למישהו שירגיש את מה שאנחנו מרגישים", היא אומרת, ו-24 שעות לאחר הצפייה ב"לשחרר את בריטני", מתבהר שגם הורים תומכים ואוהבים זה לא משהו מובן מאליו.
למעשה, הנוכחות של משפחת או'קונל ("אייליש" הוא שמה השני של בילי) בחייה האישיים והמקצועיים של היוצרת היא דבר חריג בנוף תעשיית הבידור האמריקנית, ולשם שינוי, מדובר בנוכחות חיובית ועוטפת אך גם משחררת. בתוך כך, אנחנו עדים לאין ספור רגעים אינטימיים וכנים המתועדים במצלמות ביתיות מהחיים המשפחתיים שלהם, המספקים את יצר המציצנות שלנו ונוסכים אמינות בדמות הספק-בדיונית של אייליש – שמצד אחד מפגינה אומץ, ביטחון ותעוזה על הבמה, אך מנגד, ידועה גם כמי שסבלה מחרדות, דכאונות ונטיות אובדניות.
בכלל, הסרט מקפיד לחזק ולהדגיש את דמותה של אייליש כנערה טיפוסית – כזו שמתרגשת לנהוג בפעם הראשונה אחרי שעברה טסט, שמייבבת בהתרגשות כשפוגשת בפעם הראשונה את ג'סטין ביבר, גיבור ילדותה וכזו שכל היום נהרס לה אם בן זוגה, הראפר 7Am, לא נחמד אליה בטלפון. כן, גם אם יש לה הופעת ענק בקואוצ'לה בערב. אגב, הם הספיקו להיפרד מאז. נו באמת, מי מעז לא להתנהג יפה לבילי?
בהמשך, אנחנו גם נחשפים כמובן לחלקים הלא נעימים בתעשיית הבידור שחווים אמנים, במיוחד אמניות, ובייחוד כאלה בנות 17, שבמקרה גם סובלות מתסמונת טורט שנהנית לתקוף דווקא במצבים האלה. אתם יודעים, תחושת החיפצון, הרכושנות והעמדת הפנים הנדרשת ממי שהפכה, בערך בן רגע, להיות "של כולם".
שלא תטעו, הסרט של אייליש לא עצוב, להפך. הוא גדוש גם ברגעים שמחים ומרגשים שקורים בחייה של הצעירה המוכשרת ובעיקר במוזיקה. בין אם בתהליך הכתיבה ובין אם בתיעוד מטורי ההופעות שעשתה בעולם (אלוהים, איזה מזל שהספקתי לראות אותה לפני הקורונה), הציר המוזיקלי מורגש מאוד בסרט ומתכתב עם האירועים המסוקרים בו בהרמוניה.
למעשה, קשה מאוד לא לאהוב את בילי. היא פשוט עושה הכל נכון. היא שרה על מה שהיא רוצה, מתלבשת כמו שהיא רואה לנכון, מדברת על מה שבוער בה וחושפת את האתגרים בחייה – מבלי לפגוע באף אוכלוסייה או לעורר שערוריות בדמות סמים, אלכוהול, אימרות מביכות או מערכות יחסים מפוקפקות.
הסיפור של אייליש הוא סיפור על ילדה שהיא מותג על המצליח בקנה מידה בינלאומי ומנגד, משדרת תחושה של "אני בדיוק כמוכם". והשילוב הזה, עובד לה פשוט נהדר. האמת? אפשר אפילו לשמוח, ולהתנחם, שעם כל מה שקורה היום, מישהי כמוה שעובדת קשה, משקפת אתגרים, מעורבת חברתית ופורצת דרך מהווה מודל לחיקוי לעשרות מיליוני העוקבים שלה. כבר הזכרתי שהתופעה הזו רק בת 19?
אז נכון, הבחירה ליצור סרט דוקומנטרי כל כך ארוך עלולה להרתיע את מי שלא מעריץ שרוף של אייליש, אבל מי שיבחר לעשות כן – יזכה לראות סיפור חשוף מאוד, אופטימי ועשוי היטב על ילדה אחת עם משפחה אחת שהצליחו לעשות היסטוריה, ולשם שינוי, אין פה שום קאצ'. עדיין.
"The World's A Little Blurry"(בימוי: (R.J Cutler זמין לצפייה בשירות הסטרימינג של Apple Tv+ החל מהיום, 26/02