"לחשוף את האוקיינוסים: אוצרות טבועים", נשיונל ג'יאוגרפיק
אוצרות טבועים הם נושא שתמיד מסעיר את הדמיון. ספרי מתח נכתבו על חיפוש אחר אוניות עמוסות זהב ואבנים יקרות שטבעו, גם סרטים נעשו על כך. לפחות שלושה ערוצי טבע ומדע משדרים בזמן זה חיפוש אחר אוצרות נעלמים, והבולט והמרתק שבהם הוא "אוצר האי המקולל", שהחיטוט האינטנסיבי אחר האוצרות באדמת האי שלחופי קנדה נערך כבר קרוב ל־250 שנה.
כל סרט דוקו שמכבד את עצמו לא יכול לדלג על סיפורה של אטוצ'ה. הספינה הספרדית הייתה חלק מצי עמוס אוצרות האינקה, האצטקים ובני המאיה, שטבעה במהלך סופת טורנדו ליד חופי פלורידה בשנת 1622. מל פישר, צייד אוצרות עיקש, גייס את בני משפחתו ובמשך קרוב ל־20 שנה חיפש אחר אטוצ'ה הטבועה. במהלך החיפוש נהרגו בתאונות בנו, כלתו וצוללן נוסף מצוותו, אבל פישר לא ויתר. האוצר שבספינה, בשווי 400 מיליון הדולר בכסף של ימינו, היה פיתוי עז מכדי לעצור את החיפוש.
צעקות הצוללן במים במערכת הקשר ברגע גילוי מטילי הזהב בים והחגיגות בספינת הפיקוד למעלה מתועדות בפרק "לחשוף את האוקיינוסים: אוצרות טבועים" ששודר השבוע בערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק, והצופה מתקשה שלא לשמוח עם המגלים, גם אם אינו זוכה בתמורה לתמיכתו הנלהבת במטיל זהב קטן מתוך האוצר העצום.
מעט אחר כך מתגנבת תחושת מרירות מסוימת, כשנזכרים מהו מקור האוצר. שלא כמו פנינה, למשל, הנולדת מתוך צדף ולא מתוך ייסורים של אדם כלשהו, מקורם של הזהב והכסף ושאר האבנים היקרות שהיו על אטוצ'ה הוא במעשי הרג ושוד וגזל של הפולשים הספרדים לערי האינקה, האצטקים ובני המאיה. האחרונים לא הציעו את עושרם לאורחים שבאו מעבר לים, ואלה לא ביקשו בנימוס. מי שלא נתן מרצונו פגש את החנית האירופית חסרת הרחמים ואחר כך נשלח לפגוש את אלוהיו. החגיגה של מל פישר ומשפחתו נולדה בדם, ובסרט דוקומנטרי נאמן למציאות ראוי לפחות להזכיר זאת.
לראות או לוותר: אפשר לראות. מעניין יותר לקרוא את שפע הסיפורים על החיפוש אחר אטוצ'ה.