מי ששירת בצה"ל, המקום בו שלושה חודשי פער בוותק יקבעו מה תאכל, איפה תישן ומי יתייחס אליך, יודע שלמרות הכל – אין דרג נמוך ועלוב יותר מסג"ם. סגן משנה. כן, אפילו יותר מטירון – אין, אין מעמד שפל יותר בשרשרת המזון הצה"לית מאשר קצין צעיר שזה עתה סיים בה"ד 1. קשה להסביר אבל משהו בשילוב הזה של ההתלהבות, חוסר האונים וההתמכרות למילה "תהליך" יוצר אדם מבוהל וקצת מגוחך שעכשיו צריך להתחיל גם לפקד על אנשים. מה שנקרא, איחלתי לחייל בהצלחה. ותאמינו לי, אני מדברת מניסיון של קצינה במיל'. אתם יכולים להצדיע.
אבל עזבו אותי, אני כבר שרדתי את התקופה הזו, מי שעכשיו נאלצת להתמודד עם הסג"מת היא נועה (אלונה סער המצוינת), הדמות הראשית ב"המפקדת" שעלתה אמש בכאן: קצינה צעירה, נאיבית וחדורת מטרה שמקבלת לראשונה הזדמנות להיות מפקדת מחלקה של טירוניות, ומרגע לרגע מבינה שמה שהיה חלום חייה – מתגלה בפועל כרצף התרחשויות הזוי, מצחיק, מתסכל, מאתגר ולפעמים אפילו קורע לב. בזכות כישרון המשחק של סער, המסע של נועה, סליחה, התהליך שלה בדרך להצלחה הופך את הקצינה הצעירה לדמות כובשת ומעניינת שלרגעים בא לחבק חזק ולעתים לנער אותה כהוגן.
למזלה (או שלא), נועה לא לבד שם. תחתיה נמצאות סגל מפקדות צבעוני ומאתגר לכשעצמו: צימרמן השבוזה (כרמל בין), צליל הנלהבת (נועה אסטנג'לוב), עטרה השוקיסטית (עלמה קיני) וכמובן, ספיר הסמלת, האדם הכי שפוי בסגל, אותה מגלמת מיה לנדסמן המ-ב-ר-י-ק-ה שסוף סוף מקבלת את הבמה המגיעה לה אחרי רצף תפקידי משנה ("חזרות", "האחיות המוצלחות שלי"). יחד הן צריכות להתמודד עם מחזור עצבני של עשרות טירונות המגיעות ממשפחות מצוקה שממש לא מתכוונות לעשות להן חיים קלים (אגב, חבל שנעשה שימוש בשם "נערות איתן", שמגביר את הסטיגמה הרעה, שגם ככה קיימת, על מחזורי גיוס אלה).
אמנם בכל בסיס צבאי נוצר תמהיל אנושי יוצא דופן, אבל כאן, כמצופה מדרמה קומית, היוצרים עטרה פריש (מ"פ טירונים במיל' ויוצרת "מכתב אהבה למ"מ") וניר ברגר לקחו את זה לאקסטרים. התוצאה: סדרה כייפית, מושקעת, מצחיקה ואפילו קצת חתרנית – עם ליהוק פורץ דרך ששם דגש על רוב נשי מוחלט והמון פנים חדשות (למעט מיה דגן המבליחה לשלוש דקות, לנדסמן ודור הררי מ"השוטרים" הם הפרצופים הכי מוכרים שם). הייתם מאמינים שאפשר ליצור סדרה בלי שצחי הלוי יגלם בה את התפקיד הראשי?
באותה הזדמנות, אשבח גם את הפסקול המקורי שיצרו המוזיקאים אקו ותומר כץ שמתבלים את הסדרה בים של קוליות שמעולם לא הייתה בבסיס טירונות.
בראיון שנתנה היוצרת פריש לאבנר שביט ב"וואלה!", היא מתנערת מההשוואה ל"אפס ביחסי אנוש" וטוענת כי אין קשר בין שתי היצירות למעט מדי צבא בגזרת נשים. היא אף הדגישה כי בעיניה לא מדובר בסדרה על צבא ושהוא למעשה מהווה בעיקר תפאורה. במקרה הזה אני להודות שהחוויה שלי שונה:
הלא גם ב"אפס ביחסי אנוש" המהוללת וגם כאן, הגיבורות הן חיילות (לא טריוויאלי ועדיין לא מספיק נפוץ בהוויה הישראלית), בשתיהן מושם זרקור ענק על האבסורד והאירוניה שבצה"ל ושתיהן חיות ביקום הצה"לי גרידא. עם זאת, בזמן שבסרט היה מקום גם לאירועים דרמטיים וכבדים יותר (סצנת האונס וההתאבדות לדוגמה), "המפקדת", לפחות מצפייה בארבעת פרקיה הראשונים, נשענת כל כולה על ההווי הצה"לי – מה שמצד אחד הופך אותה לעדכנית ומצחיקה (הודות לתסריט החד והלא מתאמץ), בייחוד עבור צופים שחוו חוויות כאלה בעצמם ומנגד, מותיר מקום לתהייה האם נזכה להכיר עוד רבדים בדמויות מלבד תגובתן להקפצות, שבתות ודילמות פיקודיות.
צה"ל זה גוף כל כך מוזר. לצד עליונות טכנולוגית ועוצמה מלחמתית, הוא גם המקום היחיד שאפשר ביום אחד גם לצחוק בו עד שכואבת הבטן, לדפוק את הראש בקיר מתסכול, לשכנע את עצמך שכמה מגבונים הם מקלחת וגם להרגיש לעתים האדם הכי לא מוצלח בעולם. על כן, טוב שלצד סדרות עוצמתיות כמו "טהרן", "שעת נעילה" ו"פאודה" שממשיכות לחזק את התדמית החסונה שלנו, יש גם יצירות כמו "המפקדת" ששופכות אור על חוויות מהשירות שנכונות לכל כך הרבה אנשים, בעיקר נשים, שלא העבירו את שירותם בצוללת או בטנק וגם להם מגיע מקום. ואם הוא עשוי בצורה כל כך טובה, אדרבא. בקיצור, תאגיד יקר, אנא הזמינו כבר עונה שניה. קיבלתם? יופי. משוחררים.
״המפקדת״ תשודר ב- כאן 11 בימי שני וחמישי החל מה-15 באפריל בשעה 21:00 ותהיה זמינה גם בדיגיטל