אין ספויילרים, תרקדו.
בוקר טוב, השפחה שלכם חזרה. שנתיים (!) חלפו מאז העונה השלישית והמטלטלת של אחת הסדרות המשובחות שנוצרו כאן (לחלוטין בטופ 5 שלי) ואכן המגפה גרמה לזמן לחלוף מהר יותר, אבל מה אני אגיד לכם, איזה כיף שהיא כבר כאן. בכל זאת, אין דרך טובה יותר להרגיש שהחיים שלך לא כל כך גרועים כמו לצפות ב"סיפורה של שפחה".
ועכשיו ברצינות, זה לא פשוט להודות בזה, אבל אחרי צפייה בשלושת הפרקים הראשונים של העונה הרביעית – אין מנוס מלהודות שהתרגלנו. התרגלנו לצרחות, לכאב, לזוועות. זה לא שהצפייה בעינויים פיזיים או הוצאות להורג הפכה פשוטה פתאום, אך הזעזוע שהתלווה לסצנות בהן הנשים מושפלות ומודרות או לדיאלוגים האלימים בין גברים לנשים או נשים חזקות מול כנועות – מעט שככו. איך זה קרה? ייתכן שהעונות הקודמות והאגרסיביות עשו את שלהן והתחשלנו, אולי ההפסד של טראמפ והירידה מהשיח של חוק ההפלות השכיחו את הסערה סביב הנושא ומי יודע, אולי גם המגפה, הסגר ומיליוני המתים בעולם הפכו אותנו לאדישים. מה שבטוח, העונה הרביעית לא תזעזע אתכם באותו אופן, אבל היי, זה ממש לא אומר שהצפייה בה קלה.
תזכורת לסוף העונה הקודמת: ג'ון הצליחה לארגן מבצע חילוץ (ייקרא לימים "טיסת המלאכים") שהוביל ליציאתם של 86 ילדים מגלעד אל קנדה הדמוקרטית. הודות למרתות וחברותיה השפחות שהתגייסו למאמץ הן הצליחו לייצר מצב חסר תקדים ברפובליקה השמרנית ולצד הסוף המרגש שנבע מאיחוד הילדים עם משפחותיהם והמשמח לאור עצירתם של הווטרפורד'ס – ג'ון גם נורתה לבסוף ע"י אחד המאבטחים, בזמן שהיא מסיחה את דעתם ומאפשרת למשלחת לעלות על המטוס. הפרק נגמר בכך שהיא נישאת בידי חברותיה לעבר מקום מבטחים ומצטטת פסוקים מהתנ"ך על משה רבנו (האם זה רמז שגורלה יהיה כמו זה של משה שלא זכה להגיע לארץ המובטחת?)
כמצופה, העונה נפתחת עם התוצאות של המבצע הזה, ואם כל המדינה סערה סביב חטיפתה של ניקול בעונה הקודמת, אתם וודאי מתארים לעצמכם מה עתיד לקרות עכשיו. העניין הוא שהמבצע הזה לא משפיע רק מבחינה פוליטית, אלא מחלחל לרמות הכי אישיות ורגישות: לידיה צריכה להתמודד עם העובדה שהמחדל קרה מתחת לאפה, לוק ומוירה נאלצים להתמודד עם דאגה כפולה לג'ון לצד הטיפול בבתה, הילדים שחולצו לא מבינים מדוע נלקחו מביתם והשפחות המארגנות? נמצאות במנוסה תמידית, יודעות שלעולם לא יוכלו באמת לנוח.
כמו שניחשתם, כמובן שג'ון (אליזבת' מוס המדהימה, אם שכחתם) היא הנפגעת הראשית. רק שג'ון היא כבר לא אותה בחורה צעירה שהכרנו בעונות הקודמות. היא התבגרה, התפקחה, התחשלה. החוויות שלה בגלעד הפכו אותה לקרה, בטוחה בעצמה ובעיקר – נקמנית. היא לא חוששת לקחת חיים של אנשים שהיא נתקלת בהם בדרך, מעדיפה לסכן את חייה רק בשביל צדק ולא פעם לוקחת החלטות שגויות כתוצאה מכך. גם העונה היא ממשיכה לעשות כל שביכולתה כדי לחלץ את בתה רק שעכשיו המסע מאתגר ואכזרי מאי פעם: הלא אחרי המבצע שהפיקה, מדובר באדם המבוקש ביותר כרגע בגלעד.
בראייה כוללת, ייאמר לזכות העונה הזו, שלראשונה אנחנו זוכים לראות בה רגעים נדירים – פיסות קטנות של חופש, צחוק ושחרור. עם כמה שהתחושות הללו רגעיות וקצובות בזמן, יש בכך משהו מרענן, אני מוכרחה להודות. לצידן, העונה מתהדרת בהרבה חידושים והבדלים – הלוקיישנים השתנו, הצלילים, הצבעים – האדום-כחול-אפור שהתרגלנו לראות התחלפו באחרים – ובעיקר, אנחנו עדים לשינויים דרמטיים ביחסי הכוחות שרק מי שצפה בסדרה הזו מדיי ואן יבין כמה מטלטלים ומשמעותיים הם.
מרגיש לי קצת מיותר לשבח ולהלל את הצילום, הבימוי (מוס בעצמה ביימה שלושה פרקים) והפסקול המעולים כל כך. ובכל זאת, אם אבחר שני אלמנטים מרכזיים לפאר, קשה שלא להתפעם מהשילוב החד פעמי של הטקסטים הנוקבים והשחקנים המוכשרים. מעל כולם נמצאת כמובן אליזבת' מוס שהיא באמת שחקנית מבריקה שגורמת לי להתרגש, לפחד, לאהוב, לשנוא ולהתחבר אליה כמו שלא התחברתי לאף גיבורה לפני.
ונכון, "סיפורה של שפחה" היא לא סדרה מושלמת. היא איננה חפה מפגמים, ואפשר לומר שגם לא מיישמת מסקנות מעונות קודמות, אך אם נתעלם מהחורים הקטנים בעלילה ונתרכז בעובדה שמדובר ביצירה מקורית ומעורר מחשבה – נוכל גם לסלוח גם על העובדה שהישארותה בחיים של ג'ון היא לא פחות מנס. ובואו, בסדרה כה אפלה ומדכאת, לא יזיק לנו נס קטן מדי פעם. אתם יודעים שאין הרבה כאלה.
שלושת הפרקים הראשונים של "סיפורה של שפחה" 4 ישודרו היום ב-HOT3 החל מ-21:25