"אהבה ומפלצות" ("Love and Monsters"), נטפליקס
נחמד לעזוב לפעמים את אזור הסדרות ולעשות קפיצה לעולם היורה העתיק הזה שבו ניתן לצפות ב־נו, איך קוראים לזה, פעם היינו מחוברים אליו בדבק בלתי ניתן להפרדה, אה - סרטים. אז השבוע עשיתי את הקפיצה הסטיבן ספילברגית הזאת, ומכיוון שאין לי מושג מה מתרחש כיום בסרטים, הנחתי למכונת הזמן לזרוק אותי בסרט הבלתי מוכר לי “אהבה ומפלצות". "אהבה" צלצל לי טוב, "מפלצות" צלצל מצוין, ניתן לזה חמש דקות ונראה, החלטתי, ובסוף יצא שנשארתי עד סוף הסרט.
הנה, בתקציר, מה שקורה שם. אסטרואיד ענק הגיע להחריב את כדור הארץ. כל הטילים הגרעיניים, מאטום ועד מימן, נורו לעבר האורח ההרסני כדי להשמיד אותו. הירי הצליח מהבחינה של השמדת האסטרואיד, אבל שאריות גרעיניות צנחו בהמוניהן בחזרה לכדור הארץ וגרמו לבעלי חיים לצמוח לממדים מפלצתיים. וכך צפרדעים ותולעי ענק, מלכות דבורים בגודל של בניין, סרטנים רצחניים שעברו תמ"א 38 ועוד מיני בעלי חיים חדשים ענקיים שלאף אחד מהם אין רצון טוב, החלו לתקוף ולאכול את המין האנושי, עד ש־%95 מהאנושות נכחדה והשאר חיים בבונקרים מתחת לפני האדמה.
במצב העניינים הזה צעיר חסר ביטחון בשם ג׳ואל דוסון, החי כבר שבע שנים בבונקר מתחת לפני האדמה, מצליח לאתר ברדיו את אהובתו משכבר השבע שנים ג׳סי החיה בבונקר אחר במרחק שבוע הליכה ומחליט לעשות את הבלתי מתקבל על הדעת - לעלות אל פני האדמה וללכת אליה, ובדרך גם להישאר בחיים מפני המפלצות הטורפות.
מה שעושה את “אהבה ומפלצות" לסרט קליל שלפעמים אפילו מייצר צחוקים הוא העובדה שלרגע (טוב, אולי מלבד שניים־שלושה בסוף) הוא לא לוקח את עצמו ברצינות. אין בו מוסר השכל, אין התלבטויות גדולות, המפלצות מפלצתיות בערך כמו היצור הירוק מ"חנות קטנה ומטריפה" - כמה כבר אפשר לא לצחוק מצפרדע בגודל בניין או מסרטן ענק אסיר תודה. אין פוליטיקה, אין פושע ובלש, אין צער, גם לא ענייני מגדר, בטח שלא קורונה. קל, חביב, בעובי דף נייר, וגם לפעמים צוחקים. מה רע?
לראות או לוותר: לראות. חטיף חביב.