*אזהרת ספויילרים בכמויות*
עוד לא הספקנו להתאושש מהמוות הטרגי של אלמה ובריאנה (סורי בריאנה, התאבלתי בעיקר על אלמה) והנה הגיע לו פרק חדש. אנחנו ממשיכים בדיוק מאותה נקודה זוועתית – רכבת המשא חוצה ומפרידה בין ג'ון וג'נין לבין דודה לידיה, השומר והשפחות שנותרו מאחור – מי פצועה ומי דרוסה.
אם ציפיתם לראות מנהגי אבל, סימן שאתם צעירים ב"שפחה". הלא מדובר בסדרה שבה מוות דרמטי מתרחש בתדירות שסכינים נשלפים ב"משחקי השף" וכמצופה, היחס לאירוע הקשה מסתכם בכמה שניות, עד שג'ון וג'נין ממשיכות במנוסה. רגע לפני, קשה שלא לתהות מה עבר לג'ון בראש עם ניסיון הבריחה הזה.
מדובר בבחורה שעברה כמעט כל זוועה אפשרית בגלעד וממשיכה להחמיץ כל הזדמנות להיחלץ ממנה רק כדי להישאר קרובה לבתה האנה, אז מה כה דחוף בהגעה לצד השני של המדינה? איזו מטרה היא משרתת בדיוק? כרגע לפחות, זה נראה די חסר טעם, בעיקר כאשר סכנת המוות מרחפת בין כה מעל ראשה ביום רגיל, אז בטח שבחזית המלחמה סיכוייה לסיים בחיים שואפים לאפס – מה שבאופן מיידי מאפס גם את הסיכוי של האנה לצאת אי פעם מהרפובליקה הזו.
חזרה לסיפור. ג'ון מובילה את השתיים הרחק לאורך המסילה עד שהן מוצאות רכבת המגיעה לשיקגו ועליה חיילים וציוד. הן קופצות מבלי לחשוב אל אחד הקרונות רק כדי לגלות שמדובר במקרר חלב ענק. קפואות, חרדות ורטובות הן מצליחות למצוא פתח ניקוז שיסייע להן להעביר את הנסיעה בלי ריח של חלב חמוץ עד שהתנאים הקשים עושים את שלהן ומשום מקום ג'נין פוצחת במונולוג אשמה, כעס ואכזבה על ג'ון, על שהלשינה על חברותיה, פגעה באמונן וגרמה למותן.
בתגובה, ג'ון פשוט המומה. גם מהעובדה שחברתה מדברת דברי אמת ברצינות תהומית לאחר שרוב הזמן היא נשמעת ונוהגת כילדה תמימה וגם כי לא ציפתה למתקפה שכזו. בטח לא בסיטואציה הנוכחית. התחושות האלה מציתות את הוויכוח ולראשונה החברות האמיצה הזו, המלווה אותנו כבר ארבע עונות, נראית לא יציבה. שלא נאמר קרובה לסופה.
במקביל, אנחנו צופים בפלאשבקים של ג'נין מהחיים שלפני כאם יחידנית, צעירה וענייה הנאלצת להתמודד עם החיים. המטרה של הזיכרונות הללו ברורה – להזכיר לנו שג'נין לא טיפשונת ותמימה כפי שהיא נראית בעונות האחרונות ושהיא יותר מהנטל שג'ון רואה בה. האמת? לרגע לא שכחנו את זה.
הריב בין השתיים לא מפתיע אך הוא מגיע בזמן כדי להדליק נורה אדומה ולהעלות את השאלה: האם בכלל יכולות להיווצר חברויות בגלעד? כמה אמון יכול להיווצר בכלל כאשר האינטרסים האישיים תמיד קודמים לחברים?
השאלה הזו מתחדדת עוד יותר סביב ההתפתחות המעניינת של הפרק במשולש המפתיע: פרד-סרינה-ריטה.
למעשה, ההגעה של ריטה לקנדה ממחישה, שוב, שאי אפשר באמת לצאת מגלעד. היא נענית לבקשה של סרינה לפגוש אותה רק בשביל לשמוע ממנה כי היא בהריון וכי האחרונה מצפה ממנה לסייע לה לגדל את הילד. "כמה נחמד שיש חברה", סרינה אומרת בהתרגשות. חברה, אתם קולטים? ברגעים אלה, עוד נראה כי ריטה כמעט משתכנעת. עיניה מתמלאות דמעות מהווידוי המרגש, היא לא מפסיקה לכנותה "גברתי" והתחושה היא שהיא לא באמת השתכנעה שחייה חופשיים כרגע.
כל זאת עד שמגיע הנוקאאוט. ריטה מגיעה לבקר את פרד ומספרת לו על ההיריון, למרות הבקשה המפורשת של סרינה. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים את ריטה מבצעת מהלך שכזה, מלא באופי, מסיר אחריות. מהלך שמפיח קצת תקווה בכך שדעתה לא השתבשה כליל, ואולי עוד יש לה סיכוי להחלים מהטראומה שעברה שם. האם הדבר חל גם לגבי הדמויות האחרות שמתקשות להתאושש כמו מוירה ואמילי? הלוואי.
הפרק נגמר כאשר ג'ון וג'נין מגיעות למרכז פליטים בשיקגו שנלחם נגד ההשתלטות של גלעד, ואם גם לכם חלפה מחשבה בראש שהן בידיים טובות - מחקו אותה מהר, שכן גם כאן מדובר באנשים עם אינטרס ברור שלא מתרגשים מהעובדה שהגיעו אליהם שני קורבנות הזקוקים בעיקר לקצת חום. באותו רגע מגיע גם המומנט של ג'נין כאשר היא לוקחת על עצמה את העול הנדרש מהן בתמורה להישארותן במקום הבטוח, רגע אחרי שג'ון נכנעה לו.
מכאן, למען האמת, הכל נראה די מעורפל ואין לנו אלא רק לתהות: מה הולך לקרות? האם שיקגו תצליח להישאר חופשיה? מה תפקידן של ג'ון וג'נין בתוך כל זה? איפה ניק? איך, לעזאזל, תצליח ג'ון במטרת העל שלה – לחלץ את האנה – מצידה השני של העולם? ובכלל, האם היא זוכרת שזו המטרה שלה?