בשבועות האחרונים נערך דיון ציבורי בשאלה האם ראוי ש"המקור" תעניק במה לעבריין המין המורשע משה איבגי ותיתן לו הזדמנות להציג את הצד שלו לפרשה, רק שבועיים לאחר התוכנית המטלטלת של "עובדה" שהציגה את גרסת הנפגעות.
כעת, עם שידור הכתבה המדוברת, מוצא את עצמו הצופה הממוצע בתחושות מעורבות. מצד אחד, לא ניתן לומר ש"המקור" עשתה לאיבגי חיים קלים. חן ליברמן, עיתונאית מצוינת בעלת מודעות פמיניסטית, עימתה אותו עם כל הנקודות הלא נוחות מבחינתו, ובראשן העובדה שכתב האישום הדליל יחסית אינו מעיד על קלות מעשיו אלא על הקושי של נפגעות רבות, שסיפרו את סיפורן בפלטפורמות אחרות, להגיש תלונה במשטרה ולהתמודד מול מערכת חוק שפעמים רבות מקשה על חייהן של הקורבנות במקום על הפוגעים.
ובכל זאת, הצפייה בתוכנית עוררה תחושה לא נוחה. איבגי נראה בה כמי שיודע שהדבר הנכון רציונלית עבורו לעשות הוא להכיר בחומרת מעשיו ולבקש את סליחת הנפגעות, אך לא ממש מצליח לשכנע שהוא באמת מאמין בדברים שהוא אומר. לאורך הראיון מדי פעם מעד איבגי וסטה מ"דף המסרים" שלו, והזליגות האלו הציגו אדם מיתמם ומתחמק, שעדיין מרגיש שהוא הקורבן ולא התוקף.
זליגה אחת כזו הייתה הסצנה בה נראה איבגי מתייעץ עם עורך דינו לקראת הדיון בבית משפט השלום, ולומד את "טקסט ההתנצלות" שלו בפני הנפגעות כמו שחקן שלומד תסריט. ובכלל, מעמדו המיתולוגי של איבגי כגדול שחקני ישראל גורם לך לחשוד בו שהמונולוגים הנרגשים בסיום הראיון, בהם הוא מבקש את סליחת הנפגעות (תחת הסתייגויות והתפתלויות), אינם אלא תצוגת משחק מניפולטיבית.
צריך לזכור דבר נוסף: הראיון הוא אינו כזה המשודר בסיום הפרשה, לאחר שעבריין המין שילם את חובו לחברה. לפני כחודשיים קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המדינה על קלות עונשו המקורי של איבגי, שישה חודשי עבודות שירות, והרשיע אותו בסעיפי אישום נוספים מהם זוכה בבית משפט השלום. כלומר, בקרוב ייאלצו השופטים לגזור מחדש את עונשו של איבגי, ומשדר טלוויזיוני בו הוא יכול להציג את עצמו כקורבן ומסכן ודאי לא יכול להזיק לו.