מבקשים לדעת כמה ג׳ון בלושי חסר לנו? חסר מאוד, אבל בטח לא עד כדי צפייה בסרט באורך של שעה ו־40 דקות, סתם ככה באמצע השבוע
אל “בלושי" הגעתי באמצע צפייה מנומנמת בסרט מעט מוזר על סטיב מקווין, המספר על סרט שמסיבות שונות מקווין לא עשה. לקח לי זמן לתפוס שבחצי השעה האחרונה אני צופה בסיפור לא מעניין (מלבד את אלי אילדיס ועוד כמה) על מכוניות מרוץ, ועוד שתי דקות על סטיב מקווין, ואז, ברגע המשבר הזה, נחת לי "בלושי" במייל וקפצתי עליו בשמחה רבה.
“בלושי" נותן את זה מההתחלה. אנחנו צופים שכולי ג'ון בלושי. קיבלנו אותו לזמן קצר להופעות נהדרות ב"בית החיות", “האחים בלוז", “1941". האמריקנולוגים הוותיקים בינינו זוכרים אותו מראשית ימיה של "סטרדיי נייט לייב". בגיל 33 נמצא בלושי מת משימוש יתר בהרואין וקוקאין, ואנחת צער כללית נשמעה ברחבי הפלנטה, לפחות בחלקה המערבי.
ייאמר מיד במעבר חד: “בלושי" הוא סרט מייגע, ולאו דווקא בגלל האיש עצמו. האיש היה אומן קומי פיזי (כפי שהוא מתואר בסרט) בחסד עליון, וקטעי הקומדיה בסרט נצפים ברעב המעיד על יכולותיו ועל הבור שהשאיר אחריו. אלא שאורכו של הסרט - שעה ו־40 דקות - מותח את הסבלנות, גם למי שגעגועיו לבלושי עזים מאוד.
סרטי ביוגרפיה לאומנים שעזבו את העולם הזה נוטים להיות מגילות אינסופיות מהסוג שאינו מתחשב בצופה הסביר, שאיך לומר - לא בראש שלו להתיישב סתם ככה באמצע השבוע אחרי העבודה על סרט שנגרר ונסחב כאורך הגלות.
אנחנו, ממקומנו על הכורסה, לא צריכים לדעת הכל. גם אם הביוגרפיה הקצרה של בלושי הייתה רצופת אירועים לא שגרתיים. בלושי הצליח, בלושי התדרדר, התמכר לסמים, האישיות הטוטאלית שלו הרגה אותו, עוד כמה קטעי קומדיה שלא ראינו - אפשר לסגור הכל ב־40 דקות כולל קרדיטים. אבל 100 דקות? שעה ו־40 דקות? למה מי מת? כבר כמעט חזרתי לשיממון של סטיב מקווין (רק שעה ו־30 דקות).
לראות או לוותר: לראות כמה קטעי סטנד־אפ בהתחלה ולעזוב.