"שבאבניקים", עונה 2, הוט 3

“שבאבניקים 2" מעצבנת מהרגע הראשון מהטעם הפשוט - לא ככה מתנהגים חרדים. גם שבאבניקים, החרדים שעוזבים את הישיבה ולוטשים עיניים “החוצה", לא מתנהגים ככה. הם לא מדברים ככה. לגמרי לא מספיק להלביש שחקן בבגדי חרדי ולהכריז עליו חרדי. לגמרי לא מספיק לשבץ ברכה פעם בעשרה משפטים או לשרבב מדי פעם מילה בודדת ביידיש. אלה למדו בחיידר מגיל 4 ביידיש. היידיש היא שפת אמם. והחברל'ך האלה מדברים לצופה בשפה של הדשא בשדרות רוטשילד בתל אביב. מאיפה ינקו אותה? מהרב'ה?

צאו לסיבוב בכוכב האחר מבחינתכם הקרוי בני ברק והוציאו לחופשי את כל חושיכם. ראו את היציבה המתגוננת של חרדי מפני העולם הגדול. את החיפזון התמידי של אנשים שעסוקים תמיד באלף סידורי מחיה ולא נוהגים לצאת לטיול בסבבה של אחר צהריים לצפייה בחלונות ראווה. לא בטוח שמי שתסרט וביים את "שבאבניקים" נסע עד כוכב בני ברק ואם כן נסע לשם החמיץ את הגוונים והקולות. ככה לא נראים ונשמעים חרדים. ככה לא נשמע חבר כנסת ממולח ומפולפל של ש"ס. באותה מידה של אמינות אפשר היה להניח על השחקנים חליפות צוללנים ולשלוח אותם אל מתחת המים לשלות אלמוגים, כי מה בעצם ההבדל. חיפוף הוא חיפוף, ולא משנה מידת הרטיבות שמסביב.

אז פה ושם מאיר ואבינועם ודב לייזר (גדליה חזר לישיבה) מעלים חיוך. וגם הבימוי מצוחצח. ואנו זוכים גם להצצה קצרצרה ומרתקת לעולמם של הלומדים לרבנות, וגם לזה של הנערות (שמבלות את זמנן בתפירה ורקמה ורכילות וגם דעתן קלה עד כדי כך שהן רוכשות בגדים - מי אמר רדידות ולא קיבל?). אבל מה כל זה שווה כשבחוץ הצוללנים, סליחה, השבאבניקים שכחו מה זה להיות יהודים וכורעים ברך מול עגל הזהב?

לראות או לוותר: לא אותנטי, מעלה חיוך בקושי, אפשר לוותר.