אל תסתכלו עליי ככה, זה לא שאני באמת שמחה שהם נפרדו. אני רק שמחה שצדקתי, אבל זה קורה לי בכל תחום בחיים. טוב, לא עליי מדברים עכשיו. חזרה לסיבה שלשמה התכנסנו: חתונמי. פרידה. ה-R של דני. מתחילים:
טוב, נתחיל בחלק האופטימי. בעצם, לא ממש היה כזה. קארין ואיתמר מתאוששים מעוד ריב קטנטן שמתרכז בעיקר במבטים מלאי משמעות ממנו ובכניעה זריזה שלה. ציניות בצד, אני מוכרחה להודות שהם באמת חמודים. הם מתלהבים אחד מהשנייה, אכפת להם זה מזו ונראה שהם נהנים אחד בחברת השנייה אבל הכל כל כך סחי ובנאלי ביניהם, שנראה כאילו הם תכף נרדמים מרוב שגרה ושעמום. הדבר הכי תוסס שקורה ביניהם זה שהוא חושש שהם לא יחוו יחד אירועים משותפים כי היא לא חובבת פסטיבלים והיא מבהירה לו בכל פעם מחדש (בצדק) שהיא תוריד את האיפור רק כשיבוא לה. טוב נו, גם סדנת איפור זה אירוע משותף.
נמשיך לוטרינר, כלומר לדוקטור וליוטיוברית במיל' – הלא הם עמרי ומעיין. למה וטרינר? כי למרות שהם היו בחל"ת בפרקים האחרונים, עד שההפקה כבר הואילה בטובה לשדר קטעים של השניים, התמקדו בעיקר בכלבים שלהם, שתפסו את התקן של ג'ינג'ר מהעונה הקודמת ונאלצו, בעל כורחם, להיכנס לפורמט המשונה הזה גם כן. השניים חזרו שזופים מדי מסיישל היישר אל הדירה הפלורנטינית בעלת הכורסאות בצבעי הרמזור שלו, וכמה תופתעו לגלות שהכניסה לדירה הייתה די טראומטית עבור מעיין? כנראה שלא ממש: היא מתכנסת, מתרכזת בעצמה ובחרדותיה, ומבלי לשים לב, מרתיעה ומרחיקה ממנה את בעלה החדש והמקועקע, שמנסה ומנסה להכיל אותה – אך די לשווא. הוא מתוק, העמרי הזה, וגם מעיין מקסימה, אבל כרגע – קשה לדעת כמה סבלנות יש לו, ועוד כמה זמן היא תצליח להחזיר בתוך חוסר האונים הזה.
הגענו לרגע. הפרידה של בן ומנור. טוב, זה היה קשה לצפייה. זה לא שלא ראינו את זה מגיע, וחוסר החיבור של מנור למציאות ולקשר המתפתח ביניהם גם היה לא קל לעיכול ברגעים הראשונים, אבל האופן בו בן בחר להיפרד ממנור היה על הגבול שבין מעליב למקטין, וסתם לא נעים. הרי כבר בחופה ראינו את הניצוצות ההתחלתיים לחוסר ההתלהבות שלו ממנה, והם המשיכו להגיח גם בירח הדבש, עד שהגיעו לפיצוץ, גם מצידה, עת חיפשו דירה משותפת יחדיו. מכאן, היה כבר ברור לאן כל זה הולך, ועם זאת, לא תיארתי לעצמי שהפרידה תהיה סופית בשלב כל כך מוקדם.
עוד לפני הפגישה המשותפת, דיברו כל אחד מהם בנפרד עם דני. כל אחד מהם סיפר על תסכולו, ואין מה לומר, זה בהחלט היה קשה לראות אותם ככה. בכל זאת, בחרו לחשוף את החיים שלהם, בטחו במומחים ובהפקה וקיבלו, אפעס, אכזבה. בשבילם, כמובן. כשהם עברו לשבת יחד, והסוף כבר היה צפוי, הזעיקו את יעל (רק לי זה הרגיש כמו בית חולים, שפתאום קוראים למנתח הראשי כי מי שבתורנות לא רשאי לבצע את המהלך?), ואז, התחיל השואו. שואו די מובן, בהתחשב בסיטואציה, אבל זה היה מופע של חוסר רגישות משווע שהיה קשה להישאר אדישים אליו: "אם זה מה שהצלחתם להכיר אותי בחמישה חודשים אז משהו התפספס", "אין רומנטיקה, אין רוך", "זה לא יכול למשוך אותי". כל זה, והיא יושבת לידו על הספה, כן? דרוכה, דומעת ופגועה.
כן, זה היה פספוס. אחרי 3 עונות אנחנו, בתור צופים, כבר מצליחים לזהות פה כישלונות פוטנציאליים וברור שבדיעבד, הרבה יותר קל לשפוט, אבל בשונה מיעל ודני, בכלל לא ברור מה היה המניע לייצר את ההתאמה הזו. למעט המחשבה הקצת נאיבית שהפכים נמשכים.
הפרק מסתיים בתחושה חמוצה וכואבת, שרק מתגברת עם היציאה המשותפת שלהם מהחדר והשיחה בה היא פורקת את מה שקרה לחברתה הטובה. "זה נגמר", היא אומרת לה, "הוא נפרד ממני". וזה באמת מבאס, ואני לא יודעת אם זה מנחם – אבל לאור הסטטיסטיקה שמראה שכמעט כל מי שהשתתף בפורמט, היום כבר נשוי – אולי יש להם סיבה קטנה לשמוח. מה שבטוח, אני חייבת לשמוח אחרי מנת הדיכאון הזו. אז רגע, שאלה לסיום, אם רק צפיתי בפרידה – זה אומר שמותר לי לרדת על חצי קילו גלידה?