"האח הגדול", רשת 13, "חתונה ממבט ראשון", קשת 12
זה קורה מדי שנה באזור סוף אוגוסט, כשכמויות החום והלחות מטמטמות אותי לגמרי, וכבר לא אכפת לי מה אני לובש, אם אני לובש, כשאני נאלץ לצאת מהבית, והראש המאובן הופך לקערת לבן ומוכן לאבד או להחליף כל מחשבה או עיקרון שהוא מחזיק בהם בשאר עשרת חודשי השנה, וככה חסר אכפתיות לגמרי האצבע שלטטה למקום הקרוי “האח הגדול" ולא נמלטה ממנו בבעתה כרגיל.
הייתי שם לפני חודש לכמה דקות, ובשבת האחרונה, אם הייתי מסוגל להחזיק מחשבה כלשהי היא בטח הייתה אומרת בקצת גאווה - צדקת במה שחשבת אז: מ־ש־ע־מ־ם. פשוט לא מעניין. קבוצת אנשים באותו גיל פחות או יותר, בעלת מטען אנושי, רגיש ואינטלקטואלי שווה, פחות או יותר, כשאיכשהו החריג בהם הוא אישיות בשם אורן חזן, כמה מסעיר זה יכול להיות? כאילו בחרה ההפקה באדם אחד, הכפילה אותו בעשרה או בכמה שיש שם בבית - עד לאילו פסגות יכולים להגיע המפגשים ביניהם?
עד כמה עוצרת נשימה יכולה להיות תוכנית המקדישה עשר דקות בערך להרפתקן בשם תמיר, שמתחבל בעורמה המקבילה לזו של ג'יימס בונד את דרכו לגנוב לליהיא את הטלפון? ואחר כך הוא כמעט יוצא במחולות, לא כי הוא מנצל את ההזדמנות לשלוח מסרון מתגעגע ואוהב לשני ילדיו, אלא כשהוא קורא בטלפון שבריטני ספירס משתחררת מהאפוטרופסות של אביה. אוי להפקה שאין לה משהו דל פחות להציב במקום זה.
אוי כמה מ־ש־ע־מ־ם. אז כל כך קל היה להשאיר את “האח הגדול" הקטן מאחור ולחפש משהו אחר, ואז קפץ הרעיון. אם כבר להיזרק, אמרתי לעצמי, אז עד הסוף. עדלאידע, אמרתי, והמשכתי, לראשונה בחיי, אל “חתונה ממבט ראשון".
אז הנה כמה רשמים של ביקור ראשון ואחרון של תייר: א. הרבה יותר מעניין, ואין מה להשוות, ל"האח הגדול". את צמד הפסיכולוגים שם הייתי שולח לאפגניסטן בתור עונש.
התעלול של לשדך את הדס המפוחדת, שנאחזת בבעתה בספייס שלה, לשי המגודל והרועש, שגוזל כל מילימטר נפח מסביבו, וכל זה להנאת הקהל, הוא התעללות מתוכננת באנשים. בוודאי כשמדובר בהדס, שלרגע אחד, בשיחה עם שני הפסיכולוגים, כשהיא נשאלת אם היא מעוניינת בקשר, מפילה את החומות שלה ולרגע אותנטי אחד נוגע לב, אולי הנוגע ללב מכל דקות הפרק, נחשפת במלוא בדידותה וכאבה. אני אזכור את זה לשני הפסיכולוגים כשאחפש לי פסיכולוג/ית לטיפול הבא ואדע לאילו שניים לא ללכת.
הניצוצות - מה ניצוצות? אש - בין עינת ולירון היו כמובן מענגים מאוד. יחד עם זאת נדמה לי שבשורה השנייה, מאחורי הצמד המאושר, לחיוך של אמא של עינת היה חסר סנטימטר אחד ושלוש או ארבע שיניים. אמא, אני חושב, הייתה פחות מאושרת מהשידעך.
החיוך שלה, אני חושב, היה מתרחב למלוא נפחו, אם עינת הייתה מביאה את אחד הטייסים או המצליחנים שהסתובבה איתם קודם. ואולי, אם פסיכולוגיה אנחנו מדברים, התביעה התת־קרקעית אבל הנוכחת הזו הביאה את עינת להיות תובענית כל כך מעצמה, ועל הדרך גם להיות חסרת יכולת להביא לעצמה אושר, אבל זה רק אולי, לא יותר משעשוע אינטלקטואלי בחצי לירה, ורק שיהיה מאושר הזוג הצעיר.
ועוד שעשוע קטן בעניין לפני סיום: ללירון הולך להיות מאבק לא קטן עם חדר השמלות במסדר של עינת. החדר, והשמלות בתוכו, הוא כמובן יותר מסתם חדר, והקולבים שבצבע אחיד הם יותר מסתם קולבים, ואפשר רק לאחל לשניהם שימצאו את הנתיב המשותף בין החום הטבעי שלו לקולבים שלה.
ההימור שלי: הולך להיות לו קשה, לבחור. גם עם הבחורה. גם עם החמות וגם עם חדר השמלות. אני, למרבה הצער, לא אהיה שם כדי לראות ולתעד. שבת אחת של ריאליטי מספיקה לי לכמה וכמה שנים. מי ששואל, אני במזגן עד נובמבר.
לראות או לוותר: לא לראות את "האח הגדול", את "חתונמי" אפשר.