רגע לפני שגמר הכוכב הבא, הפעם במופע חי ב"זאפה LIVE פארק" הראשון לציון (המזכיר את פורמט "ניצנים" המיתולוגי מימי צביקה הדר העליזים של "כוכב נולד"), יגיע לסיומו ונדע מי הם הזמר או הזמרת שיזכרו במיליון שקלים להתנעת הקריירה – כדאי להבין שהליהוק המאד טוב בא הפעם בעוכריה של ההפקה, לכאורה.
מצד אחד, המתמודדים השנה היו מוכשרים, ייחודיים ומסקרנים לא פחות מהעונות הקודמות ואף יותר, כאלו שבקלות ראויים לעמוד על בימת הגמר אך נפלו בדרך בשל בחירת שיר גרועה, שיקול לקוי של השופטים או סיבה אחרת שנשגבת מבינתי.
מצד שני, קשה באמת לבחור את הזוכה או הזוכה המאושר או המאושרת בצורה באמת אובייקטיבית, שכן כל אחד ואחת מהמתמודדים הוא לא רק עולם ומלואו, אלא שגריר סגנון מוזיקלי די שונה:
יש לנו את תמיר גרינברג שהוא בעיניי כמו הגרסה הישראלית לג'ו קוקר, זמר SOUL וFאנק עוצמתי ואידיאלי, פרפורמר חייתי בכל רמ"ח איבריו שיודע בדיוק כיצד הוא רוצה להיראות ולהישמע, מגיע בשל ומתאים בעיבודיו את ביצועיו לקולו, על שלל יתרונותיו ומגרעותיו.
לצדו יש את ואלרי חמאתי, שבתחילת התכנית נהגו להשוותה לנסרין קדרי בשל מוצאן וסגנונן הדומה אך ואלרי, בניגוד לקדרי, יודעת לצאת לעתים מהנישה הבכיינית של זו ששרה בלדות ערביות נוגות וגם לבצע שירי פופ-פולק-רוק בצורה מושלמת, ולו בשל כך היא מוכיחה ורסטיליות שממזגת בצורה מושלמת בין מזרח למערב.
מתן לוי, על המשבצת של המסלסל הים תיכוני, הוא זמר חמוד, כזה שיש מלא כמותו בשטח וגם הוא לא כל כך הצליח להתניע את הקריירה לפני התכנית אבל המשבצת של המסלסל התורן די תפורה למידותיו, כדברי איתי לוי ודודו אהרון, המגיעים מאותו שטאנץ. מתן מוכשר, יודע לסלסל היטב ולתרגם את הרגש שלו לתוך השירה ובעיקר הכריזמה שלו המהולה בקורטוב נונשלנטיות היא שקידמה אותו שלב אחר שלב בתכנית.
מי שעונה למשבצת ה"ארצישראלית" או אם תרצו פופי-אינדית-פולקית היא שי המבר, שכולנו הכרנו אותה כילדה בבית הספר למוזיקה אך התפתחה להיות יוצרת שגומעת קילומטראז' הופעות במקומות הכי קטנים ובמקומות הכי גדולים, שרה וכותבת בעצמה את שיריה והעזה אף לבצעם בתכנית, עניין שאינו מובן מאליו, בייחוד כשהיא גרפה אינספור סופרלטיבים מוצדקים על כך. מעין גרסה צעירה של קרן פלס.
כל אחד ואחת מהמתמודדים תופס משבצת אחרת בפסקול המקומי כשביחד התמהיל יוצר את תמצית הישראליות האולטימטיבית, כזו שיש בה גם קצת סלסולים ים תיכוניים, גם גרוב וסול, גם שירת נשמה בשפת המקום (עברית-ערבית) וגם חיבור לשורשים.
אך כיוון שעל השופטים ובעיקר עלינו לבחור אינדיבידואל אחד, קשה באמת להכריע "מי יותר טוב", שכן כל אחד מהמתמודדים מייצג ז'אנר שונה לחלוטין, נרטיב אחר ועושה זאת מצוין בתחומו, כך שמי שאוהב מוזיקה מזרחית יעדיף להצביע למתן לוי על פני מי שאוהב סול או אולדיז שיעדיף את תמיר גרינברג, לעומת חובבי שירת הנשמה הערבית-ים תיכונית שיצביע לואלרי ואו חובבי מוזיקת אמצע דרך ישראלית שיעדיפו את המבר.
הצורך לבחור בזוכה אחד מבין ארבעה נציגים מושלמים של הפסקול המקומי חוטא למציאות, לא הוגן ואלמלא אלמנט התחרות והרייטינג גם עושה עוול, שכן דווקא הארבעה הללו הולכים עם האמת האמנותית שלהם עד הסוף ולא פוזלים לעוד סגנונות מוזיקליים, לא חוטאים בערבוביה מוזיקלית ממוסחרת (שכיום די מורידה לזנות לטעמי את זוהרה של המוזיקה המקומית) אלא מביאים אותנטיות בצורה ראויה לשבח.
ברור שכל אחד מהארבעה יזכה לפתח קריירה מוזיקלית עצמאית ומזהירה (בהנחה והרצון, המוטיבציה, ההתמדה וניהול נכון יובילו אותם לכך) וראוי לזכות, אך בגלל שארבעתם כל כך טובים, הייתי עושה "טוויסט" בעלילה ומחלק את הפרס הראשון בין כל הארבעה, שכן הניצחון כבר בידיהם.