זה כבר כמה ימים שכולם מדברים על החדשה והחולנית של נטפליקס, אז החלטתי גם אני להיכנע ללחץ החברתי ולשבת לצפות בסדרה, ועוד בקוריאנית. אחרי תשע השעות הכי ארוכות בחיי, בהן גם נטפליקס הספיקו לשאול אותי "עדיין צופה?", והתשובה הייתה כן, הגיע שלב הסיכומים. הסדרה "משחק הדיונון" הייתה סוחפת והצליחה ללחוץ על יצר הסקרנות שלי, תוך התרשמות יוצאת דופן מהתפאורה המדהימה וההפקה מושקעת, אך האם היא מצדיקה את ההתלהבות סביבה? לא בטוח.
כבר שמענו בעבר על קונספט דומה בו העניים נלחמים בשיניים על כסף. עושים הכל, ואפילו רוצחים אחד את השנייה, כדי להצליח לשרוד את המשחק ולזכות בפרס הגדול, וקראו לזה "משחקי הרעב". על אף ההתמקדות של העלילה בקפיטליזם, מעמדות, עשירים מול עניים והרבה רצח בעיניים, הקוריאנית החדשה הצליחה לגעת דווקא במקום אחר אצלי, הנוסטלגיה. וכמה שאני אוהבת משחקי ילדות.
אחרי רקע קצר על הדמות הראשית, סונג ג'י הון, אב מובטל וגרוש שנקלע לחובות וחי עם אמו החולה, "משחק הדיונון" מכניסה אותנו כבר על הפרק הראשון ישר אל תוך העלילה. המשתתפים, שחייהם עומדים על הקצה והמצב הכלכלי דוחק לפינה, מקבלים הזדמנות להרוויח סכום גדול באמצעות משחקי ילדות אהובים, ומיד קופצים על ההזדמנות. מבלי ששמו לב, 456 אנשים מצאו עצמם במגרש המשחקים של העשירים הפריבילגיים, שרוצחים אותם בזה אחר זה בלי טיפה של אנושיות – "הסוסים במרוץ שלהם". אחרי משחק הדג מלוח הקטלני, כבר היה ברור לכולם שמהמשחק הזה הם לא יצאו בחיים, ומזל שאין להם מה להפסיד.
בפרק השני (והקצת מיותר יש לציין) רוב המשתתפים מתחרטים ומחליטים לעצור את המשחקים, אלא שלנו הצופים כבר ברור שהם יחזרו, הרי ככה קוראים לסדרה אז למה להימרח? יופי, הם הלכו, הם חזרו, ועכשיו הכל ממשיך מאותה הנקודה משחק אחר משחק – אתגר חלת הדבש, משיכה בחבל, גולות, גשר הזכוכיות ולבסוף משחק הדיונון המכריע. במקביל, שוטר שמחפש את אחיו הנעדר מצליח להשתחל אל תוך מתחם המשחקים, ומגלה שלא רחוק מהמציאות שלו מתקיימת מציאות אחרת לגמרי בה החוקים נתונים בידי העשירים בלבד.
אז לפני שאביע את דעתי על ההתפתחות הלא שגרתית של העלילה, בואו נדבר על הדמויות. על אף שרובן מצטיירות כבעלות עבר פלילי, מה שאמור להרחיק אותנו הצופים מלהתחבר אליהן, הן מצליחות להיכנס ללב עד כדי כך שעצוב בכל פעם שאחת מהן מפסידה את חייה. כל אחד מהמשתתפים במשחק מרגיש כל כך אמיתי ויכולתי להזדהות איתם גם אם איני זקן עם גידול בראש, כייסת שאיבדה את משפחתה או גרוש בלי גרוש. לעומת זאת, כדי לא ליצור אצל הצופים הבדל משמעותי של "בעלי הכוח מול חלשים", כותבי הסדרה שתלו גם בתוך המשחק דמויות מעוררות אנטגוניזם, כמו למשל האן מי נייו המניפולטיבית והצעקנית, או דוק-סו הגנגסטר שמחליט לקחת את החוקים לידיים כמעט בכל משחק מחדש.
אז על אף שהסדרה הצטיינה בליהוק הדמויות, התסריט המחוכם וההפקה המרשימה, היו גם כמה דברים שהפריעו. זה נכון שסדרות נטפליקס רבות מציגות רצח ואלימות בצורה ברוטלית, אך "משחק הדיונון" היא אחת מהקיצוניות שבהן, והיא לחלוטין לא מתאימה לאנשים בעלי לב חלש. קשה להתעלם מהאסוציאציה המיידית שהסדרה עושה לסצנות שואה, שגם בהן בעלי הכוח התייחסו לקורבנות כאל מספרים ולא כאל בני אדם. ולבעיה אחרת, הסדרה מתפרשת על פני תשעה פרקים, שהיו בקלות יכולים להפוך לשבעה אם היא לא הייתה נגררת כל כך. ההתפתחות בעלילה ומעניינת והולכת לכיוון הנכון, אבל היא גם איטית ומלאה בדיאלוגים ארוכים מדי שגרמו לי לברוח מדי פעם לטלפון. אתם יודעים, עד שהם יפסיקו להגיד את אותו המשפט שוב ושוב בנוסח שונה.
בעוד שעל פניו הסדרה עשויה היטב, נראה שגם כותב הסדרה בעצמו הצליח להתבלבל מהעלילה המורכבת. נכון שהסוף לגמרי פתוח, והוא אפילו בנוי כטיזר לעונה הבאה שככל הנראה כבר החלה להיכתב לאור ההצלחה האדירה, נותרתי עם הרבה שאלות בלתי פתורות – מה גרם לאיש הזקן להקים את המשחק? מה המסר שניסו להעביר? הכסף שווה את החוויה הטראומטית? כשחושבים על זה, נראה שגם הם בעצמם לא הבינו. הסוף הפתוח אמנם נותן טעם של עוד אך לא מסכם את תשע הפרקים שכבר ראיתי, ובתור צופה אני כועסת. לא מגניב לכתוב עונה שלמה ואז אפילו לא לספק את כל התשובות. הרעיון הכללי ברור, אך הנקודה המרכזית לא מחודדת עד הסוף.
אני מודה, דעתי חלוקה. אם אני אמליץ לראות את הסדרה? לגמרי כן, אבל חשוב שתדעו - זה ארוך, מצריך סבלנות וכנראה שכדי להיות מסופקים מהעלילה תצטרכו להמתין לעונה הבאה. בכל מקרה, הבינג' סוחף.