אי שם בקוריאה הדרומית יושב אחד, וואנג דונג־היונק, צופה במסך המציג את חשבון הבנק שלו ומחכך ידיים באושר למראה ערימות הכסף ההולכות ותופחות שם במהירות מסחררת. גם במשרדי נטפליקס רוקדים באושר מי שהחליטו לרכוש מדונג־היונק את הזכויות ל"משחק הדיונון" ולהפיק את הסדרה, שעה שעוד ועוד חברות ניו מדיה מרחבי העולם מתקשרות בבקשות ותחנונים לרכוש את תשעת הפרקים שבדרך להפוך לסדרה הנצפית ביותר בתולדות נטפליקס.


ואולי החשוב מכל הם כמה וכמה כפרים סיניים השוכנים על גדות היאנג צה, שכל תושביהם, גבר ואישה, מקטון ועד זקן, מגויסים למשימה וראשיהם כפופים מעל מכונות התפירה הישנות ומייצרים את רבבות החליפות הוורודות, בתוספת הצ'וקו באותו הצבע והרשת השחורה עם ההדפס הגיאומטרי, המסתירה את פניהם. חייבים למהר.



לכל אומה ואומה ולכל דת יש חג תחפושות משלה, ואחרי תחפושת “סיפורה של שפחה" המתיישנת, ולפני שתגיע הסדרה הבאה עם תלבושת משלה, צריך למכור כמה שיותר תלבושות “משחק הדיונון", אז קדימה, כפר נחמד, אין זמן. הכסף הגדול מדבר. חושו לעבודה.

זה מה שנקרא ה"ארט" ב"משחק הדיונון", שעליו בלתי אפשרי להתווכח. הוא פשוט נהדר. תלבושות השומרים בוורוד האסתטי לעומת השחקנים ההולכים ומזדהמים. המעבר הציורי בין קומת המגורים למרחבי המשחקים. עיצוב מרחבי המגורים והמשחקים - כל אלה בינגו, צל"ש לאנשים האמונים על המלאכה. אפילו הדם הנשפך בשפע לא מצולם מקרוב מדי כדי לא לפגוע בקיבתו של הצופה ולהבריח אותו מהמסך. באמת כל הכבוד.

השיא כמובן הוא במשחקים עצמם, ששם הארט הופך לקונצרט אלים של צבעים. אולם כשעוברים למתמטיקה, לקצת חיבור וחיסור, מתחילה להיחשף אמת קצת מטרידה. כל פרק נמשך כשעה. כפול תשע יוצא תשע שעות. בניכוי זמן המשחקים שבדרך כלל לא לוקחים יותר מדקות ספורות, נותרות פלוס מינוס שמונה שעות, ובאלו “משחק הדיונון" היא זיבול מוח מתמשך. היא מיצוי כושל של רעיון מצוין שהדרך לצלוח אותו בלי להשתעמם או להירדם הוא כפתור הפאסט פורוורד.

השוביניזם בסדרה בוטה ונמוך. נשים הן חלשות ומטופשות. נמוכים מים המלח ומכל אלמנט כושל אחר בסדרה הם הדיאלוגים בין הדמויות. רדודים, אינפנטיליים, בלתי אפשריים בחיקוי התנהגות אנשים בוגרים. בשנייה אחת משתתף א' בדיאלוג מאושר ונמצא בשמיים, בשנייה הבאה הוא מותש ומדוכדך, ובחלוף עוד שנייה שוב הוא מאושר באופן בלתי אפשרי, בדיוק כמו שמצווה עליו התסריט שבוודאי נכתב בידי בנו בוגר כיתה ג' של התסריטאי.

אמנות בדרך כלל אינה מנותקת מהסביבה שבה היא מתקיימת. ב"משחק הדיונון", במיוחד בדיאלוגים בין הדמויות, קשה למצוא איזה דבר מגשר בין הרדידות הטורדנית שבפי השחקנים לתחכום העצום שהפך את קוריאה הדרומית מאחת המדינות העניות בעולם למעצמה כלכלית שעל אדמתה צמחו ענקיות כמו סמסונג, יונדאי, LG ועוד.

התשובה לדיסוננס זה היא פשוטה - בניכוי הצבעים העזים, “משחק הדיונון" היא סדרה מייגעת שהחל מהפרק החמישי בערך אפשר בלב שקט להפסיק לצפות בה. זה שמעוניין לדעת בכל זאת מה קורה בסופה, אף על פי שפרטיו של הסוף נהירים כבר בפרק הראשון, ייקח בידו השמאלית את השלט ובהסבה עצומה יתחיל לעבוד על כפתור הפאסט פורוורד. ואפשר גם לשאול מכר שראה עד הסוף. מומלץ יותר.

לראות או לוותר: לא לראות. אל תאזינו ואל תאמינו לרעש מסביב. מטופש ומייגע.