אי אפשר להתחיל להתייחס לפרק של אתמול ב"הזמר במסכה" מבלי להתעכב על הפרק ששודר שלשום. פרק הפתיחה החגיגי של העונה התגלה למעשה כחסר כל חשיבות מעשית - כי אתמול קיבלנו את אותה קבוצה של דמויות בביצועים חדשים. אז נכון, זה מונע את המצב שהיה בעונה שעברה בו המודח הראשון נפרד מאיתנו לאחר נאמבר אחד בלבד (לנצח נזכור אותך, טל פרידמן, תמיד תהיה לנו לובה), אבל זה בעיקר מעורר חשש שבניגוד לעונה שעברה, אנחנו צפויים לקראת עונה מתישה שתימרח הרבה מעבר לרצוי.
על הפרק עצמו אין הרבה מילים רעות להגיד. הביצועים ממשיכים להיות מושקעים, עידו רוזנבלום והשופטים ממשיכים לשעשע מבלי לעבור את הגבול הדק אל המצב בו "שמח באולפן, עצוב בבית", ואפילו קיבלנו טוויסט בסיום (ספוילרים מכאן): אופירה אסייג, שעוד לא נולדה הבובה שהיא לא תצעק לעברה "אני יודעת מי זאת" רק כדי להתבדות לאחר מכן, צדקה בהימור שלה על שחר פאר, בעוד סטטיק הידען והמנומק, האיש שיכול להסביר למה השיבולת זה ישראל כ"ץ וזה יישמע לנו הגיוני, פספס בגדול ברגע האמת.
אחד הדברים היפים שאפשר לומר על "הזמר במסכה" הוא שהיא נותנת לנו לגלות מחדש כוכבים שירדו מגדולתם, או סתם כאלה שפגשו את הצד הפחות מואר של הפרסום. שחר פאר נחבטה בשנים האחרונות ללא רחם בידי עיתונות הספורט, עד שכמעט שכחנו שאף טניסאי ישראלי מעולם לא התקרב להישגים שצברה במהלך הקריירה. גם אם החשיפה שלה לא הייתה מפתיעה במיוחד, לאחר שרוב השופטים הימרו כי היא זו שמסתתרת מתחת לתוכי, נעים היה לראות אותה זוכה לעדנה המחודשת הזו.
בשנה שעברה "הזמר במסכה" הייתה הגילטי פלז'ר המתוק שהפתיע בגדול והעביר לנו את תקופת הסגר השני. הפעם התוכנית נמצאת במקום שונה: לא עוד הפתעה מתוקה, אלא פצצת רייטינג שאמורה לתת פייט לתותח הכבד ביותר של הערוץ המתחרה, "הישרדות" (וכשהפעם גם אפשר פשוט לצאת מהבית בערב ולבלות). זה אולי טוב לאנשים שמנהלים את העניינים בקשת, אבל קיימת הסכנה שזה יהיה הרבה פחות טוב לנו, הצופים.
נאמר זאת בפשטות: היחס הנכון, ההגיוני והמתבקש בתוכנית מסוג זה הוא שעל כל סבב ביצועים של אחת הקבוצות, תגיע הדחה. כל חריגה מהיחס הזה, כמו זו שקיבלנו בשני הפרקים הראשונים, מאיימת להמאיס את הפורמט שאהבנו לאהוב, וחבל. יש דברים שאפילו סטטיק לא יוכל להסביר.