בכפר של רפי נלסון נפגשו שמנה וסולתה של המדינה, הון ושלטון סגרו עסקאות ואחר כך הפליגו בסירה של רפי "זיונצ'יק", לא תמיד עם נשותיהם החוקיות. ואז הגיע השלום שגמר לרפי את החיים. לא הייתי בכפר של נלסון. הכפר שכן בטאבה, בסיני, עוד ישב לי בפה הטעם המר של השירות הצבאי בסיני. עד היום אני מעדיף ירוק שווייצרי שופע על פני הוד קדומים שומם. וגם מרבית האנשים מסתדרים טוב עם שקט ושלווה. אני שייך לסוג שצריך תמיד להתעצבן ממשהו.

אני מספר את זה כדי להגיד שלא ידעתי הרבה על רפי נלסון ולא התעניינתי בו. לא הכרתי אותו כאדם. אחרי הסרט "המלחמה האחרונה של נלסון" אני מחבב אותו מעט פחות. אני משאיר לאחרים שיספרו בגדולתו, ובעצם לא מספרים עליו כמעט כלום. שמנה וסולתה של המדינה היו בכפר שלו, הפליגו בסירה שלו שנקראה "זיונצ'יק", הרבה ציצים חשופים, הון ושלטון סגרו עסקים. אני מה אני, לא הון ולא שלטון. מאזובי הקיר אני. ניסיתי פעם לסגור חצי עסקה ב–7 לירות וגם שם דפקו אותי ונסוגותי.

הרעיון של שמנה וסולתה מרוכזים במקום אחד לא אהוב עליי. נדמה לי שנלסון אהב כסף בתקיפות מעט יותר מההכרחי. אבל הסרט לא מספר על זה יותר מחצי דקה. זאת הבעיה הכרונית של כתבות פרופיל בטלוויזיה שלנו. הן לא יודעות לתאר פרופיל. הן עוברות מהר מדי על תכונות לא תמיד אסתטיות בדרכן לבנות את אישיות הגיבור התורן. בסיום הסרט נשארתי מעט חסר אוויר בניסיון להכיר ולדעת מי היה רפי נלסון. מה דחף אותו. ממה ברח. מה הניע אותו ללכת יום אחד ובמאמץ עצום לבנות משום דבר כפר. הוא היה תמיד עם בקבוק בירה ביד, 20 בקבוקים ביום אומר מישהו - אפשר לומר שנלסון היה שתיין כבד? הרסני לגבי עצמו? עניינים בילדותו שהוליכו לכך? מה בעצם קרה שם? מהיכן הגיח רפי נלסון?

אז יהונתן גפן מוחה דמעה בסוף הסרט על לכתו של נלסון. למה? למה אהב אותו? וחוץ מזה לך תסמוך על יהונתן גפן. יש לי בעיה עם יהונתן גפן. הוא תמיד מזכיר לי את אביב גפן. ואביב גפן מזכיר לי את יהונתן גפן. ואני לא יודע למי משניהם, כשמדובר בענייני רגשות, אני לא מאמין יותר. אני כן בהחלט סומך אגב על גפן (כל גפן. לעניין זה האבא) שיחלוב כל דקת מסך שתינתן לו. אחרי שכבר סחט מכל כיוון את אורי–אריק–מונה–משה איש כסית, כשתבוא אליו עם רפי נלסון ביד, על בטוח הוא יקפוץ על השלל החדש חמוש במזרקה של דמעות. בטח הספר על אותם ימים אצל רפי, אולי אפילו כשאורי–אריק–מונה–משה איש כסית ירדו דרומה ובאו לשם, כבר בדרך. ואני מציין את גפן רק כדוגמה לכל המקוננים שמופיעים שם ולא באמת מלמדים אותי מי היה האיש. לא מיכאל בר־זוהר, גם לא נתן זהבי (איזה כיף שאני הולך להסתבך פה עם נתן זהבי, שגם הוא מוחה שם דמעה).

זאת הבעיה עם "המלחמה האחרונה של נלסון", שיצר אבי מאור מרזוק. הוא מנומנם מדי. השילוב בין המאבק של מדינת ישראל על טאבה, לאיש רפי נלסון, למפגשי ההון־שלטון שעבדו למענו, וגם לתחמון המקסים של אריק שרון ש - (לכאורה, לכאורה) - בא בלילה וגנב את אבני הגבול כדי לשפר את מעמדה של ישראל בבוררות, הוא בוודאי מחוכם, אבל כשמגיע תורן של כותרות הסיום, נותר הצופה די חסר נשימה. הוא מעוניין בעוד אגדות כפר ורפי נלסון, ולא לגמרי מקבל.


"המלחמה האחרונה של נלסון" - יום א', 17.10, הוט 8
לראות או לוותר: לראות. לפחות יש הרבה קטעי וידיאו יפים מימי הכפר של רפי נלסון.