"נקמה מרה" (The Harder They Fall), נטפליקס
ערב. בית קטן בערבה. מתישהו בימות המערב הפרוע. משפחה - אם, אב, בנם הקט - מתכנסים סביב השולחן לאכול את פת הערב. האב לבוש בחליפתו, האם בשמלה מכופתרת עד הגרון, הילד - מה אני יודע על הילד? - לא נראה כאילו חזר הרגע מלהתגולל ברפת עם העגל החביב עליו: נקי, מסודר, משגר יד אל התרנגולת הצלויה וחוטף מכה מאמא. עוד לא התפללנו. משלבים כפות ידיים. האב מודה לאל על המזון. ולפתע, דפיקה בדלת. ועוד דפיקה. נמרצת יותר. מי זה יכול להיות? מי האורח הבלתי קרוא בשעה כזאת?
האב ניגש אל הדלת, פותח אותה. את הכניסה ממלא בגופו העצום אידריס אלבה. כלומר הפושע הידוע לשמצה רופוס באק. יש לאב המשפחה ולרופוס הידוע לשמצה איזה חשבון בלתי ידוע, וכשרופוס דוחף אותו ונכנס לתוך הבית הקטן בערבה, מתחנן האב: רופוס, תעזוב אותם, הוויכוח שלך הוא איתי. רופוס קשה הלב הורג אותו באדישות, הורג את האם הצורחת, חורץ בסכינו צלב מדמם על מצח הילד, וקאט.
שנים רבות עוברות. הילד - שמו נאט לאב - כבר צמח להיות גבר צעיר. את היום שבו נרצחה משפחתו לא שכח. הוא מקבץ סביבו כנופיה ויוצא לנקום ברופוס, שבינתיים נכלא, ומשוחרר בידי כנופייתו האכזרית בשעה שהוא מועבר מכלא לכלא, ומתכנן להשתלט על לא פחות מעיירה שלמה בשם רדווד.
לא כל מי שיתחילו לצפות בסרט “נקמה מרה" יסיימו לראות אותו. השבוע היה הסרט מדורג במקום השני במספר הצפיות בארץ, אבל אף על פי שהוא יוצא לדרך כחבר מובהק בז'אנר המערבונים החביב על רבים, לא עובר זמן רב ונחשפת שונותו. “נקמה מרה" הוא מחווה מופרזת, לפעמים משועשעת, לסרטי המערב הפרוע, בהם גברים קשוחים שאינם נרתעים מכל סכנה מישירים מבט ארוך, רב־משמעות ושתקני אל גברים קשוחים אחרים שאינם נרתעים מכל סכנה שמשיבים להם מבט ארוך, מסוכן ושתקני לא פחות. מוזיקה משובחת נשמעת ברקע, לעתים היא ראפ, לעתים היא צאצאית סגנונות מודרניים אחרים, בוודאי מסוגים שרוכבי הערבות האינסופיות, בדרכם מהרג המוני לשוד רכבת/בנק וכדומה לא הכירו.
וכולם שחורי עור. הגנבים, הטובים, הרעים, השריף. רק עיר אחת שאליה מגיעים החבר'ה כדי לרוקן את קופת הבנק בה היא לבנה - הבתים צבועים לבן, האזרחים לבנים, פקידי הבנק לבנים. אבל כשעוזבים השודדים (השחורים) את העיר, נפטרים הכל מהמטרד הלבנבן הזה והצבע השחור שב ומשתלט על הארץ.
לא תמיד אווירת המחווה המחויכת למערבון הקלאסי עובדת. כשמבטים קשוחים וארוכים כאורך הגלות בסצינה אחת ממשיכים מיד אל מבטים קשוחים וארוכים כאורך הגלות בסצינה הבאה, הסבלנות די נמתחת. האקשן המערבוני מוקרב כאן לא פעם לטובת עוד ענטוז של הסגנון, ו"נקמה מרה" מסתכן כאן בנקמה מרה של צופים חסרי סבלנות שמבקשים לראות אקדח שיורה, לא כזה שמדבר, ועשויים לזפזפ לערוצים אחרים.
את התסריט ל"נקמה מרה" כתבו, אגב, המוזיקאי ג'יימס סמואל והבמאי הישראלי לשעבר בועז יכין. הסרט צולם במהלך מגיפת הקורונה, והצילומים נקטעו פעמיים בשל שחקנים שנדבקו במחלה. יכין למד בצעירותו בישיבה, ולאחר מכן עבר לבית ספר למדעים ברובע ברונקס. הסרט הראשון שכתב היה “המעניש", עם דולף לונדגרן. הוא כתב וביים עוד סרטים רבים, ביניהם גם על השואה. אחת מתכונותיו של יכין, כפי שסיפר לא פעם בראיונות, היא שאינו אוהב דם. אולי זו הבעיה של “נקמה מרה" שעושה אותו לסרט מעט חסר - יש בו פחות מדי אקשן ודם ויותר מדי סגנון ומוזיקה.
לראות או לוותר: אפשר לראות, לא לצפות לשובו של קלינט.