הרבה מאוד אנשים עברו על המסך שלנו בלמעלה מ-50 שנות טלוויזיה ישראלית. לא רבים מהם הצליחו להישאר על המסך במשך זמן רב ולהפוך לדמויות אהודות על הצופים. עוד פחות מכך הצליחו לעשות מהפכה של ממש בז'אנר שבו פעלו, לשדרג אותו ולהשאיר בצל כמעט את כל מה שהיה בו קודם. יש רק איש טלוויזיה אחד שהצליח לעשות זאת לא רק בז'אנר אחד, אלא בשלושה. מודי בר און הצליח לעשות בדיוק את זה - גם בשידורי הספורט, גם בתחום הסאטירה וגם בז'אנר הדוקומנטרי.
את המהפכה הראשונה עשה בר און בהומור הישראלי. הוא לא עשה אותה לבד, אבל הוא היה חבר רב-זכויות בצוות הכותבים המצומצם של "החמישייה הקאמרית", והיחיד, למעט אסף ציפור, שנשאר בצוות לכל אורך חמש עונותיה של החמישייה. עד 1993, התבסס רוב ההומור הטלוויזיוני הסאטירי בישראל על חיקויים נוסח טוביה צפיר. זה היה לא רע כשלעצמו, אבל הסגנון הזה מוגבל לאמירות פרסונליות על אריק שרון, שמעון פרס או דוד לוי. החמישייה הייתה הפעם הראשונה בה הצופה הישראלי קיבל סאטירה בראש אחר, כזו שרוצה להגיד משהו רחב יותר על החיים כאן, ולא רק על שר זה או אחר.
ובתוך הרכב הכותבים החד פעמי ההוא, מודי בר און היה האיש שעשה זאת טוב מכולם. אם יוסף אל-דרור, למשל, היה זה שאחראי על האגף הנונסנסי של מערכוני החמישייה, כגון "נעמיים", ועוזי וייל היה זה שכתב את המערכונים הנוקבים ביותר כדוגמת המונולוג של יגאל עמיר בכלא, בר און היה זה שייצר טקסטים שבצפייה ראשונה ניתן לקטלג כנונסנס, ובמבט נוסף מצליחים לייצר את האמירה העמוקה ביותר. מהרס"ר שמצטט את יונה וולך תוך התעמרות החייליו, ועד הקרקס הצה"לי (עם משפט המפתח "יש לך פילים בפיל"), בר און לקח את הטראומות שלו כלוחם במלחמת לבנון הראשונה ופירק את המיתוס הצבאי שעל ברכיו גדל כמעט כל מי שחי כאן.
אם בחמישייה היה בר און חבר באנסמבל, את המהפכה הבאה הוא כבר ביצע לגמרי לבד. עד תחילת שנות ה-90 שידורי הספורט בישראל, כמו כל דבר אחר, היו שבויים בידי הערוץ היחיד והמונופוליסטי, והוא עשה אותם כמו שעשה כל דבר אחר - באפרוריות, בחוסר ברק ולרוב גם תוך ריבוי תקלות טכניות. בתחילת הניינטיז המונופול נשבר עם תחילת שידורי הכבלים והקמת ערוץ הספורט, אבל בשנותיו הראשונות הערוץ היווה אלטרנטיבה בעיקר בהיצע השידורים שלו, ופחות באופן שבו שידר אותם.
ב-1994 הכל השתנה כשסמנכ"ל התוכן של הערוץ, אייל אופנהיים, החליט להמר וצירף את בר און לערוץ. זה בהחלט היה הימור - לקחת את מי שעד אז היה שחקן, סטנדאפיסט וכאמור כותב של "החמישייה" (שב-94 עוד הייתה בעונתה הראשונה ועוד לא התקבעה כמיתוס שהיא היום) ולתת לו להוביל שידורי ספורט לא היה צעד מתבקש. ההתחלה הייתה בקטן, בתוכנית הכדורסל "סל בסלון", אבל ב-1996 בר און עבר לענף שאותו אהב באמת, כדורגל, התיישב בכיסא מגיש אולפן ליגת האלופות, ושינה את כל מה שהכרנו על ספורט בטלוויזיה עד לאותה נקודה.
אם הערוץ הראשון התייחס לספורט כספורט בלבד, בר און ראה בו כז'אנר תרבותי. הוא הציג הומור אינטליגנטי, ריצף את השידור ברפרנסים חברתיים ואמנותיים, כתב וביצע מערכונים מבריקים (מאבי מלר נכנס לראש של רוי קין בפארודיה על "להיות ג'ון מלקוביץ'" עד לשגיא כהן נחטף על ידי שירות הביון הבריטי שמתבלבל בינו לבין זינאדין זידאן בטייק אוף על "24"), ובשלב מסוים גם אירח מדי ערב שידור אמן או להקה שיחתמו את הלילה. השילוב בין ליגת הכדורגל הטובה בעולם לבין הטיפול שקיבלה מבר און וצוותו זיכה את ערוץ הספורט בפרסים בינלאומיים והפך את האולפן לאחת התוכניות הטובות בטלוויזיה, ולא רק בספורט, בהכל. אמת, עם השנים חלה שחיקה מסוימת, האולפן שינה את פניו ונוסחת הקסם כבר לא עבדה כמו בעבר, אבל השנים היפות ההן רשומות בראש ובראשונה על שמו של מודי בר און.
וכאמור, זה לא היה הכל. גם בז'אנר הדוקומנטרי הישראלי בר און הצליח לחולל מהפכה. ב-1998 עלתה לשידור בטלוויזיה החינוכית סדרת המופת "הכל אנשים", בה בכל פרק הוצג סיפורה של דמות מופת בתולדות הציונות. אם עד אז נחשב הז'אנר הזה לכבד ראש ומעט מייגע, בר און הצליח, עם ההגשה התיאטרלית וההומור החד, להפיח בו חיים חדשים ולהפוך אותו לאטרקטיבי מבלי לפגוע באמינות ובאיכות הסקירה ההיסטורית. כשבפרק על דוד בן גוריון הוא מציג את המתכון של פולה לקוץ'-מוץ' באותה רצינות בה מוצגים הרגעים בהם החליט בן גוריון להכריז על הקמת המדינה, אפשר לראות שבר און באמת אהב והתעניין במושאי הפרקים, ובעיקר חיפש, כשם התוכנית, גם את הצד האנושי שלהם.
אחרי "הכל אנשים" הגיעה "במדינת היהודים" שעסקה בתולדות הבידור העברי (ומבלי לדעת, כמובן, העניקה תיעוד הולם לפועלם של אושיות כמו יוסי בנאי, אריק לביא ועלי מוהר, שהלכו לעולמם זמן לא רב לאחר שידורה), ואחריה "תל אביב יפו" ו"הקיבוץ" שהציגו שתי עלילות משנה מרכזיות בתולדות הציונות, ו"כביש 90" שעברה מעיסוק בהיסטוריה לעיסוק בכאן ועכשיו בשוליים של מדינת ישראל. זה תמיד היה מעמיק, ותמיד מעניין. הטלוויזיה הישראלית איבדה היום את אחד מטובי בניה, מהמעטים שבלי צל של היסוס ניתן לומר שעשו כאן טלוויזיה טובה יותר.