אני כבר לא קורא יותר ספרים. וזה מוציא אותי מדעתי, כי כל החיים הייתי תולעת. לאן שלא הלכתי, ליוותה אותי שידה צמודה למיטה ועליה מגדלי מגדלים של ספרים. ישנים, חדשים, כאלה שקראתי באופן חלקי והפסקתי ל־20 שנה, עד ששבתי אליהם בסערה. ספרי מתח, ספרי עיון, ביוגרפיות היסטוריות. ישראלים, אמריקאים, אנגלים, הודים, אנגלים. תמיד אנגלים. מאז שאני זוכר את עצמי, אני מצופה בספרים. הם שומרים עליי לצד המיטה. משרטטים עבורי את שביל הבריחה. ואת חומת המגן.
אבל כבר שנתיים שלא נגעתי בספר. כלומר, נגעתי. עלעלתי. ונשברתי מיד. לפני מספר חודשים ערכנו שיפוץ בבית, שבמסגרתו גם עשיתי סדר בגורד השחקים שהתנוסס על השידה. ועכשיו היא עירומה. לראשונה זה שנים אפשר ממש לזהות את הצבע שלה. ולהניח עליה חפצים זניחים כמו שעון מעורר. ספרים - יוק. אני אוהב להסביר לעצמי שזאת הקורונה. היא הסיטה את הקרון שלי מפסי הריכוז. וכשתיעלם מהעולם, אוכל לשוב ולגמוע מאות עמודים ביממה. אבל עצמי לא קונה את זה. הוא יודע שמדובר בתהליך עמוק ומדאיג בהרבה.
כי אני גם לא מקשיב יותר למוזיקה חדשה. כלומר, מתוך בחירה לפחות. העולם מפציץ אותי באין ספור שירים ואלבומים טריים, על בסיס יומי. וכל מה שאני צריך זה ללחוץ על כפתור. אבל אני לא רוצה ללחוץ עליו. כי מה שהיה לאורך שנים הבילוי האולטימטיבי שלי (ו"בילוי" היא מילה מקטינה למקור אהבותיי, סערותיי, נחמותיי וכל סופרלטיב אחר שיסביר מה הייתה המוזיקה עבורי), הפך פתאום לעול.
כשאני שומע שאומן שאהבתי כל השנים מוציא אלבום חדש, התחושה האינסטינקטיבית שלי היא - אוי לא. עכשיו אין ברירה, חייבים להקשיב לו. וזו הרי תחושה מעוותת לגמרי. במקום שאשמח על המפגש המחודש עם מישהו שהיצירה שלו מלווה אותי חיים שלמים, אני כועס עליו כי העז להפר את שלוותי. ואני מדבר בין היתר אליך, אדון אלביס קוסטלו.
מה כל כך בער לך להוציא עוד אלבום לעזאזל? (אגב, יופי של דבר. "The boy named if". יגעתי, ומצאתי שהאיש משתמר היטב). למעשה, אם לא שלושת הילדים שלי, שמשמיעים בבית פסקול עדכני, הייתי מתבצר עם התה והלימון והווינילים הישנים. אבל היי, זאת הקורונה. לא ככה?
לא. כי אני גם לא מרגיש בצורך לראות הצגות חדשות. וזה עוד ענף שאני עובד בו, כן? כמחזאי. כשמישהו מזמין אותי להפקה חדשה וחגיגית שהוא מעלה, אני מברך אותו במילים נמלצות, אבל בסתר לבי מקלל אותו נמרצות. למה הכנסת אותי לסיטואציה המביכה הזו, שבה איאלץ לחפש תירוצים יצירתיים במיוחד כדי להתחמק מחובת הצפייה? אם בקורונה עסקינן, הרי שאחרי קרוב לשנתיים של ייבוש במות אני אמור להסתער בחדווה על כל הזמנה להצגה. אבל החדווה היא ממני והלאה.
בקיצור, אפשר היה לטעון שהסקרנות התרבותית שלי הלכה לעולמה. אלמלא ענף קטן אחד - הטלוויזיה. שם הרעב שלי פשוט לא יודע שובע. אני צופה כל הזמן, בכל סיטואציה. ברגע שכל התכנים זמינים במכשיר הטלפון הקטן שלי, השמיים (והפס הרחב) הם הגבול. תנו לי בינג' דרמטי של 20 פרקים, סדרת דוקו היסטורית תובענית, או קומדיה אנגלית פרועה. תמיד אנגלית.
ואני נוגס בכל בתאווה משולחת רסן, תוך שאני לוטש עיניים ללא הרף באופציות הצפייה הבאות. מדי חודש אתרי האינטרנט המרכזיים מפרסמים את המלצות הצפייה לחודש הקרוב, ואני בולע את האינפורמציה הזו כאילו הייתה מזון אלים. אין ספק, הטלוויזיה הרגה את כוכב המוזיקה. והספרות. והתיאטרון. וכל בילוי תרבותי אחר.
והשאלה שאני שואל את עצמי היא - מה הביצה ומה התרנגולת. האם הטלוויזיה ניוונה אותי, בהיותה כה זמינה ונגישה; או שמדובר במדיום כל כך מדהים כרגע, כזה שמתנקזים אליו מיטב הכישרונות, עד שהוא מאיין את המדיומים הישנים, שהפכו למיושנים? אחרי הכל, טלוויזיה מקבצת סיפור טוב, מוזיקה משובחת ומשחק מופתי לכדי יצירה אחת. אולי לא צריך יותר מזה?
על הסכין
השימוש המשטרתי בתוכנת פגסוס הוא רעידת אדמה אמיתית. ומפחידה במיוחד. לא משנה מה דעתכם הפוליטית, או משאלת הלב לגבי משפט נתניהו. אבל כמו כל סוגיה אחרת בישראל, גם זו נפלה קורבן ל"פוזיציה". אצל חלק מהעיתונאים נדמה שהם מפחדים הרבה יותר מהאפשרות שנתניהו ירוויח, מאשר מעצם האיום - לכולנו - של השימוש בתוכנה הזו.
ח"כ דוד אמסלם טען ש"כל האשכנזים הארד־קור הם גזענים". בהיותי אשכנזי מלידה, אני תוהה אם אני עונה על ההגדרה. האם לווריאנט ההארד־קור יש סימפטומים חיצוניים? אולי נזלת? האם ניתן בכלל להירפא ממנו? ומי יערוך את הבדיקה (כלומר, הסלקציה)? וברצינות, בישראל הנוכחית מה שנתפס כדוגריות הוא לא פעם סתם גסות רוח. או גזענות.
לשיר שתשלח ישראל לתחרות האירוויזיון הקרובה קוראים "I.M". הוא מושר כמובן רק באנגלית. תקראו לי פרובינציאלי, אבל בעיניי הפרובינציאליות האמיתית היא הניסיון להצטייר כמה שיותר “בינלאומי" כדי לזכות בתחרות הזו. "אבניבי", "הללויה" ו"דיווה" עשו לשפה העברית שירות מדהים בעולם, והוויתור המוחלט עליה פשוט מרגיז.