אל תבכי, סנדי: השבוע התפרסמה כתבה שבה מומחים בתקשורת ניסו להבין ולהסביר את הסיבה להתלהבות הגדולה שאחזה בצופים ב"רוקדים עם כוכבים" של קשת 12, ואחת הסיבות שהוזכרה היתה שהפורמט נטול מריחות וסיפורים סוחטי דמעות כמו בתוכניות ריאליטי אחרות, והוא מתמקד אך ורק ביכולות של המתחרים. ובכל זאת, החליטו העורכים לשרבב לפרק הדחה נוסף שני סיפורים אישיים: עדן פינס וסנדי בר.
אמנם הסיפורים לא היו עד כדי כך קורעי לב, כי מי מאיתנו לא חווה בחייו משבר כזה או אחר, ועדיין נשאר עומד על רגליו, אולם השאלה היא האם בכלל נחוצים כל הסיפורים האלה בתחרות שכזאת או בכלל בריאליטי. אני אומרת שכן, על אף דעתם של "מומחי תקשורת" שמדברים על תחרות נקיה מ"כל המסביב". אנחנו זוכרים את ביצועיו של המתמודד בתחרות, גם בזכות סיפורו האישי.
קחו לדוגמא את המתמודדת סנדי בר, שמציינת קאמבק מרגש למסך בריאלטי הריקודים. אחרי שנים רבות שהייתה בפרונט ונהגה לשמור בקנאות על פרטיותה ועל חייה האישיים הרחק מאור הזרקורים, בחרה בר דווקא כיום, אחרי שכבר יצאה מ"מעגל הסלביות", לחשוף פרטים אישיים מתקופת גירושיה לשחקן אקי אבני, ושיתפה עד כמה בנה ליאם הפך לדבר "הכי מהותי" בחייה. והנה על המסך, בנה ליאם מפתיע את בר בנוכחותו באולפן, על מנת לעודד אותה לקראת הנאמבר הבא שלה. הדבר הזה כמובן גורם לה להתרגש עד דמעות, והיא אצה להקדיש לו את הריקוד. קשה להאמין שההתרחשות הזו לא תשפיע על הביצוע.
גם השופטים מתגייסים לרגע המרגש, ויחליטו שהפעם היתה הרבה רכות נשית בתנועותיה של בר, אותה רכות שהבחינו בה גם בביצועים הקודמים שלה. אני לא בטוחה שהם היו מבחינים באותה רכות, אילולא צפו במפגש המרגש בינה ובין בנה. השאלה היא אם כך, האם הסיפורים האישיים עלולים להשפיע על שיקול דעתם של השופטים וגם על הביקורת שלהם?
תמיד יהיו אלה שיגידו שהמתמודדים, בסיפוריהם האישיים סוחטי הדמעות, מפעילים מניפולציה רגשית על מנת להשפיע על החלטת השופטים ודעת הקהל. גם המתמודדת עדן פינס הגיעה אמש למקום אחרון ביחד עם עומר דרור וסנה סוקול, שהודחו על פי הצבעת השופטים והקהל. פינס ניצלה מהדחה. האם סיפורה האישי והדמעות שזלגו על חרם שחוותה בבית הספר בילדותה והשאיר בה צלקות עד היום בגיל 24, הצליח איכשהו להשאיר עקבות בהחלטת השופטים והצבעת הקהל? גם אם כן, מי אנחנו שנתווכח עם רגשות וטראומות שהודחקו במשך שנים ומצאו פורקן בתחרות כשרונות?
בכלל, אני חייבת להודות שההתלהבות שלי מ"רוקדים עם כוכבים" לא נשארה בשיאה כפי שהיתה בתחילת העונה, למרות שכל חפלת הריקודים הזאת על רקדניה ותלבושותיה הנהדרות משאירה אותי קצרת נשימה. אלא מה? כשכל זוג מבצע בווריאציה כזאת או אחרת, את אותן הרמות והקפצות והנפת ידיים, ומסובב את בן או בת הזוג לצד זה או אחר, מתחת לרגליו, או מאחורי גבו, או מעל ראשו ולאורך צווארו, באיזשהו שלב קולטים את הפרינציפ, והתוכנית הופכת מונוטונית וחזרתית.
אבל מי אני שאשפוט או אחווה דעה בתחום שאינני מבינה בו? השופטים המקצוענים שמים לב לכל כיפוף מיותר או קומה לא מספיק זקופה, או גמישות העכוז שלא מתנענע מספיק בחושניות, ועוד. מבחינתי, הם כולם רוקדים נפלא ונראים מדהים ואני מלאת הערצה על האומץ של כל אחד ואחת מהם שהעזו לצאת ממקום הנוחות שלהם ולרקוד כאילו אין מחר משל היו טרבולטה או ברישניקוב.