"החזרה שלי לטלוויזיה היא משכך הכאבים שלי. גיליתי שאחד ממשכבי הכאבים הכי גדולים זה אדרנלין, ואני מקבל המון אדרנלין מההתעסקות הטלוויזיונית הזאת", אומר יגאל שילון לוואלה! תרבות, בריאיון בביתו בתל אביב. הוא מרותק לכיסא גלגלים, משותק בכל גופו ומסוגל להזיז רק את ראשו, חלק מכף ידו וחלק מכף רגלו. "זה נשמע לי דמיוני, לא העליתי בדעתי שזה יקרה, בטח לא כשהייתי בבית חולים וכשהייתי בשיקום. כשיצאתי מבית החולים בכלל לא היה על הפרק לעבוד. על הפרק היה מאיפה להביא מנוף, כאלה דברים. עבודה לא בצבצה אפילו ברעיונות הכי מטורפים. העבודה שהתכנית חוזרת, גם אם לא באותה מתכונת - זה בלתי נתפס. זה נס. זה מחייה אותי".
לראות בפריים טיים של הערוצים המסחריים מגישים בני שבעים פלוס הוא מחזה נדיר. לראות בפריים טיים בעלי מוגבלות קשה, שאינם מתמודדי ריאליטי המנוצלים באופן מבזה או להבדיל פרשני חדשות ומושאי סיקור חדשותי, הוא מחזה נדיר עוד יותר. לראות בפריים טיים מגיש בן 75 בעל מאה אחוזי נכות הוא מחזה חסר תקדים. אבל הבלתי אפשרי קרה - ומחר (חמישי) זה עומד לקרות עם שובו המרגש ומהפתיע של האייקון הטלוויזיוני יגאל שילון לפריים טיים של רשת 13 עם תכנית האירוח החדשה "חוזרים לפספוסים". המגיש, הבמאי והעורך שילון יחזור לרגעים הבולטים מהתכנית "פספוסים" שהגיש מאמצע שנות התשעים במשך 15 עונות. בתכנית הראשונה יתארח אלי יצפאן, שהיה אחד המשתתפים הקבועים והבולטים אצל שילון.
מה שהוביל לחזרתו לפריים טיים של רשת הוא סרט שנעשה עליו בקשת, בהגשת ארז טל, ששודר לפני קצת פחות מחודשיים, שבו נחשף מצבו הרפואי. שילון עצמו הציע לטל להשתתף בעשיית הסרט ולהגיש אותו. "הסרט הזה הכה גלים הרבה יותר ממה שחשבנו שיקרה", אומר שילון, "אף אחד לא צפה את האימפקט שלו. מיד כשנגמר הסרט היה ברור לכולם שמשהו צריך לקרות. הגיעה הצעה שחשבתי שהיא דמיונית אבל היא הייתה אמיתית, והנה זה קורה. זה אפילו לא התגשמות של חלום, כי לא יכולתי אפילו לחלום על זה. אני מאוד אוהב לעבוד, לא הפסקתי לעבוד כל הזמן, בשימור הארכיון שלנו עם בני אייל. וזה לא ייאמן שזה קורה".
כאילו ששובו של שילון בגילו ובמצבו הרפואי המורכב לפריים טיים לא מספיק דרמטי גם ככה, רגע לפני תחילת הצילומים הוא נמצא חיובי לקורונה, מה שהוביל לדחיית יום הצילום הראשון בשבוע. ההידבקות שלו הייתה מסובכת ועוררה חשש בקרב המשפחה, גם בגלל שבמצבו הוא לא יכול להישאר בבידוד מוחלט אלא חייב עזרה סיעודית בכל צעד ושעל.
"אני מודה שכל התקופה הזאת ביקשתי רק דבר אחד - שרק לא תהיה לי קורונה. אני אחרי ארבעה חיסונים. ועדיין אני האם אימא של קבוצות הסיכון. וטראח, שבוע לפני הצילומים אני חוטף קורונה. וכל המשפחה שלי חטפה את זה באותו שבוע. יומיים אחרי שהחלמתי צילמתי את התכנית הראשונה, והייתי צרוד לגמרי, בקושי דיברתי, בקושי היה לי אוויר".
במשך שנתיים וחצי נדיר היה שיצאת מהבית שלא לצורך רפואי, למעט ירידה לחצר ביתך, והתרחקת יותר בצילום הסרט לקשת. על הרקע הזה, ועל רקע העובדה שלא הגשת תכנית פריים טיים 14 שנה, איך זה הרגיש כשנדלקו המצלמות בפעם הראשונה ושבת להגיש באולפן?
"למזלי בזמן צילומי הסרט לקשת נסעתי עם ארז המדהים לאולפן, והיה מאוד מרגש. כך שאת הבום הראשון הזה של להיכנס לאולפן כבר קיבלתי אז. וכשהתחלנו בצילומים לתכנית החדשה פתאום הרגשתי בעבודה. נכון, אני לא הולך, אני יושב, והזוויות אחרות".
חייו של יגאל שילון השתנו לילה אחד באוגוסט 2019. "בשנים הקודמות הייתי כבר פחות יציב. היו לי כל מיני מחלות רקע, היחלשות של השרירים ומעידות כאלה. אבל למדתי לחיות עם זה, להחזיק את המשקוף. ערב אחד שבו ברצלונה ניצחה 5-2 אכלתי קצת יותר מדי. בלילה קמתי להשתין, ונפלתי. הראש נפתח. היה הרבה דם. שכבתי על הרצפה. אני לא יודע אם אני זוכר כי אני זוכר או כי זה מה שסיפרו לי. מה שאני בוודאי זוכר שפתחתי את העיניים באיכילוב. שאלו אותי אם זה בסדר לעשות ניתוח, ואמרתי, אם צריך - תעשו. עשו לי ניתוח היצרות תעלת עמוד השדרה. הבן של סינגולדה עשה לי את התפרים. יש לי עדיין צלקת בראש".
"בהתחלה חשבנו שהייתה טראומה של נפילה אבל לא חשבנו שהנפילה תהיה כל כך קשה", מספרת בתו מיכל. "רק אחרי הניתוח אמרו לנו שהניתוח עבר בהצלחה אבל יש פגיעה מאוד מאוד גדולה והוא לא יחזור לעצמו. אמרו שאולי הוא יחזור לעשרה אחוז מעצמו. ואני חושבת שהוא הצליח לחזור ליותר מעשרה אחוז מעצמו".
יגאל, מתי הפנמת שהפגיעה היא קשה ולטווח הארוך, שאתה משותק?
"לא הבנתי ולא הפנמתי כי אמרו לי אתה תלך לשיקום, שם ישפרו את המצב, ככה וככה. לתומי האמנתי שהמצב ישתפר יותר. תראה, הם שיפרו שם כמה דברים אבל לא הרבה. במידה מסוימת אני לא מפנים את זה עד היום".
למה הכוונה "אני לא מפנים את זה עד היום"?
"הלילה, למשל, היה לי קשה לישון. התעוררתי ורציתי להדליק טלוויזיה. יש לי פטנטים ליד המיטה, את רובם אייל הכין. אבל להחליף תחנות ולהחליף טלוויזיה זה כפתור ספציפי. ולא הצלחתי לעשות את זה. שכבתי במיטה כמו איזה בול עץ, ואמרתי לעצמי, בואנה אתה לגמרי דפוק. אתה לא מסוגל לעשות כלום. התחושה שלי הייתה, נו באמת. דבר מינימלי כמו לפתוח טלוויזיה, להתרומם אני לא יכול לעשות. אני באמצע הלילה ואני עייף. זה היה רגע שבו אמרתי לעצמי, אני בבוץ, מה שנקרא".
כמה זמן המשכת לקוות שיהיה שיפור משמעותי?
"די מהר הבנתי ששיפור משמעותי לא יהיה. כששואלים אותי מה שלומי אני עונה 'מאה אחוז'. אומרים לי 'מה, באמת?'. אני משיב: 'כן, אני נכה מאה אחוז'. אני יכול להזיז רק את הראש, וקצת את רגל ימין ויד ימין".
למרבה המזל המוח שלך לא נפגע ונשאר חד, חריף וצלול.
"לגבי המוח, לא נעים לי להגיד כדי שלא אעודד אנשים מסוימים לעבור את דבר כזה, אבל המוח שלי השתפר אפילו. יכול להיות שהאגדה שהגוף מפצה - נכונה. תשבצי הגיון, שעשיתי פעם בקלות אבל היום אפילו יותר בקלות, אני אלוף העולם".
אילו עוד רגעים קשים נפשית עברת בשנתיים וחצי האחרונות מאז הנפילה?
"מרוב שכולם שואלים אותי על קשיים נפשיים בסוף אני באמת אהיה בדיכאון. מה הם רוצים מחיי? אני אומר לך שאני באמת בלתי עציב. בכל פגישה עם גורם רפואי, באיכילוב וברעות, תמיד שאלו אותי אם כבר נפגשתי עם פסיכולוגית. ואני אומר שאני לא צריך פסיכולוג. לרגע לא הרגשתי מדוכא. הבעיה היא עם הכאבים הפיזיים, שמלווים אותי כל דקה. הכאבים לא עוזבים אותי. ואני לא מאמין בניסויים רפואיים, אבל נשברתי ואני הולך לעשות איזה טיפול שרופא הבטיח לי שישחרר את הכאב המרכזי שלי ברגל שמאל. הוא אומר שזה פטנט, אז אני אהיה השפן ואתן לו צ'אנס".
דן שילון, אחיו של יגאל, אמר השבוע לוואלה! תרבות: "יגאל משותק בכל הגוף, כנראה לא יחזור ללכת ולעמוד על הרגליים. אבל הרוח שלו כמו בימים הטובים. מאוד אנרגטי וחד לשון. מה סוד הכוחות הנפשיים שלו?". בתו של יגאל, מיכל, ניסתה להסביר לנו מאיפה נבעו אותם כוחות: "מהמשפחה ומעשיית דברים שהוא מתעניין בהם. אומרים תמיד, 'תבחר בתחביב שלך בתור מקצוע ולא תעבוד יום בחייך'. מרגיש לי שאבא עשה את זה באיזשהו מקום. הוא עשה מסלול של הילד החכם, למד הנדסה, ואז עבר לעשות שטויות, נהנה מהם וקיבל במה לזה. וכל החיים שלו זכה לעשות את התחביב שלו. זה אחד הדברים שהפכו אותו להיות אדם מאושר, עד שבאה התאונה. אחרי זה מהר מאוד הוא שוב בחר ליצור את מה שהוא אוהב, ונראה לי שזה משהו שמאוד עזר לו. גם המשפחה ממשיכה עם המגבלה שלו לעשות את הדברים שעושים טוב עבורו".
במהלך השנתיים וחצי מאז אותה נפילה ועד לסרט של קשת לפני כחודשיים, שילון התנתק מחברים רבים וידידים וגם מהתקשורת. "לא רציתי להיות בפה של אנשים. כשהייתי ברעות היו לי כמה אירועים די מביכים. התפרצו אליי לחדר כמה חברים מאוד קרובים, נכנסו ואמרו 'היי יגאל, מה נשמע?'. ואני לא עניתי להם. הייתי אליהם לא נחמד. ביקשתי מהם לצאת. לימים טלפנתי אליהם להתנצל. בבית החולים הלכתי עם כובע, למרות שכולם ידעו בדיוק מי אני. אבל היה לי נדמה שאני מצליח להתחבא. לאט לאט הורדתי את הכובע, והבנתי שזהו, זה המצב".
אבל היה רגע יוצא דופן. במהלך התקופה של היעלמותו החברתית והתקשורתית בעקבות מצבו הרפואי, היה רגע שבו שבר את שתיקתו. זה קרה באוקטובר 2020, כשהלך לעולמו יהודה בארקן, שיצר עם שילון סרטי מתיחות בשנות השמונים. התקשרתי אז לשילון בחשש כי הכרתי את השמועה שמצבו הרפואי לא טוב, אבל הופעתי כשענה וספד לבארקן יפה, בדיבור שלא הסגיר את מה שעבר עליו עצמו. "מצאנו שפה משותפת, והחזקנו עם זה כשבע שנים פוריות", אמר אז שילון, "למדתי ממנו המון, ויישמתי את זה. תמיד הייתי אומר ש'יהודה בארקן היה אומר' ככה וככה. זה נורא חבל שצריך להגיע לכזה יום כדי להיזכר בכל הדברים המדהימים שהאיש עשה. איפה היינו כל הזמן הזה בשביל לזכור אותו?"
"קיבינימט הקורונה הזאת, שלוקחת בני אדם", אומר עכשיו שילון, "כשיהודה בארקן מת זה עשה לי משהו. הוא היה חבר. והיה לי שבוע שהכרחתי את עצמי לקום ולהתרענן ועניתי לתקשורת. כי לא נשארו הרבה בחיים מבני דורי. הפתעתי את עצמי שדיברתי עם התקשורת".
ואם מדברים על חברים שלך שמתו, יכולת לתאר לעצמך שחבריך הטובים דודו טופז ויגאל בשן ישימו קץ לחייהם, במקרה של דודו לאחר שגם פגע באחרים בצורה קשה?
"לאורך שנות החברות איתם בחיים לא יכולתי לחשוב שיקרה להם מה שקרה. במקרה של יגאל היה יותר מניסיון התאבדות אחד. לצערי אני מכיר כמה סיפורי התאבדות בחיי, ובכל המקרים היו איתותי אזהרה. אתה יודע, אני נזכר בתמונה המצמררת המפורסמת של ארבעתנו - יגאל, דודו, מני ואני - כשהיינו בים, ביומולדת של זהבה (אשתו של יגאל - ש"ב). פרסמתי את זה באינטרנט אחרי שיגאל בשן הלך, וכתבו גאוני המקלדת: 'איך זה יכול להיות שהוא שמן, מעשן, והוא היחיד שנשאר?'".
לאחר מות חברך מני פאר, אמר לי טוביה צפיר: "כואב לי הלב שבשנים האחרונות לא זכה בהערכה שהיה ראוי לה". זה נכון לגבי הרבה מבני דורך, שכשרונם לא מנוצל בגיל מאוחר, ואולי גם אתה עוד לפני התאונה קיבלת הפניית גב מסוימת מהתקשורת. אולי זה גילנות?
"עוד לפני הנפילה עבדתי מאחורי הקלעים. יש גילנות אבל זה לא רק גילנות טהורה. זה פשוט טעות, שנדמה שבשלב מסוים בנאדם כבר לא מעניין. זה נשמע לא פייר. דרך אגב, מאוד יכול להיות שאחרי שתעלה התכנית שלי עכשיו גם אני לא אהיה מאוד מעניין, והרומן יהיה קצר, ושלום ולא להתראות".
גם חבל מאוד שכמעט ולא רואים את אחיך דן בטלוויזיה יותר.
"זאת שערורייה. למה יעקב אחימאיר ודן לא? למה? שערורייה שדן לא שם. אתה יודע כמה יש לו לתת? יש לו לתת כל כך הרבה. זה הורג אותי, המקרה שלו".
ואם מדברים על דן שילון, יחסי האחים ידעו לאורך השנים לא מעט משברים. "יש דבר שלא סיפרתי עד היום", אמר דן שילון בריאיון לוואלה לפני כשנה וחצי. "בערוץ הראשון הייתי מנהל החדשות וחבר הנהלה. ואז יגאל התחיל לעשות מתיחות, פספוסים וסרטים. רצו להביא אותו לטלוויזיה. הלכתי למנהל הטלוויזיה, ארנון צוקרמן, ואמרתי לו - ארנון, כדי שלא יגידו, אני מבקש שכל עוד אני חבר הנהלה לא תקבל את יגאל לעבודה. סיפרתי את זה לאימא שלנו. היא מאוד כעסה עליי, ויגאל כנראה מאוד כעס עליי. אבל עברנו את זה". דן הוסיף ש"תראה, ללא ספק היו בינינו מתחים. הם היו על רקע משפחתי, שקשור לגירושים שלי מאשתי הראשונה, ולא כל כך על רקע מקצועי. אבל זה מזמן כבר מאחוריי ומאחוריו. אנחנו מדברים לפחות פעם בשבוע, וצוחקים".
יגאל אומר על דן: "רוב החיים היינו ביחסים טובים. אבל היו תקופות לא טובות. תראה לי אחים שאין להם עליות וירידות. אנשים לא יודעים מי הביא את מי למקצוע. דן היה עיתונאי ואיש חדשות. ואני צילמתי דברים. דן רצה לעשות איזו כתבה, הוא רצה לערוך ולא ידע איך עורכים את זה נכון. ואני בעצם זה שהבאתי אותו לעולם הזה של צילום וטלוויזיה. הוא היה מבריח אותי לרוממה, נותן לי שולחן עריכה, ואומר לי תערוך. אבל קרדיט בשם שילון הוא לא יכול היה לתת לי, כי יגידו שזה נפוטיזם. אז המצאנו תואר בקרדיטים: 'יגאל אחי-דן'.
"פעם היינו ברוגז. מצאתי באותו זמן תקליט ונתתי לו אותו עם הצעה שישתמש במוזיקה כפתיח של 'מבט ספורט'. דן רצה להתפייס איתי, אז המייק אפ סקס שלנו היה שהוא טילפן לאמא שלנו ואמר לה: שהילד יפתח טלוויזיה וישמע את אות הפתיחה של 'מבט ספורט'. זה הפך להיות אות פתיחה מיתולוגי".
היה שלב שבו שידרת את תכניתך ראש בראש מול "בשידור חי" של אחיך בערוץ 2. זה היה הזוי? מלחיץ? מצחיק?
"תלוי. אם למחרת הרייטינג היה לטובתי זה היה נחמד. ואם הפסדתי זה היה פחות נחמד. שמע, המילה הזאת רייטינג, אתה לא מבין מהי בשביל אנשי טלוויזיה. האנשים הגדולים ביותר, ותאמין לי שדיברתי עם כולם, הם לא בני אדם לפני שהם מקבלים את המספר הזה. איזה בקרים איומים עברנו, ואיזה לילות איומים עברנו כי פעם הוציאו את הרייטינג בלילה. זה פאקינג לא הגיוני".
בשנת 1998 אחיך דן הוציא ספר אוטוביוגרפי ובו התוודה: "אילו ישבתי עכשיו בבית, ספק אם הייתי צופה בתכנית". המשפט הזה נחשב בעיני רבים לפיגוע עצמי שעשה בקריירה שלו, ומאז שוב ושוב מזכירים לו אותו תוך הפניית ביקורות שליליות.
"אוי ואבוי. קוראים לזה טמבל". (שר את המילה 'טמבל' במנגינת הלהיט בעל אותו שם של ארקדי דוכין - ש"ב).
אמירתו של אחיך דן שספק אם היה צופה בתכנית של עצמו מזכירה לי שבריאיון קודם שקיימתי איתך לוואלה! תרבות, לפני כמעט שבע שנים, הדהמת אותי כשאתה, מר מתיחות, התוודית: "אף פעם לא היתה לי תשוקה למתוח". עולה החשש שהאחים שילון פעמים רבות לא הלכו עם הלב שלהם ולא נשארו נאמנים לעצמם, האמנם?
"תראה, אני אישית לא בא לי למתוח אותך, בחיים. עשיתי טלוויזיה שהז'אנר שלה הוא ז'אנר המתיחות, והשתמשתי במתיחות בתור חומר הבעירה של התכנית. לפעמים הילדים שואלים אותנו, מה כדאי לי להיות כשאהיה גדול? בסופו של דבר בנאדם צריך לעשות את מה שהוא טוב בו. אני גיליתי התמחות לא קטנה בעשיית מתיחות. וזה היה טבעי שאעשה את זה. עשיתי עם יהודה בארקן ארבעה סרטים, עוד סרט לבד ודברים בטלוויזיה. הגעתי למתיחות יותר מנסיבות החיים. הייתי טוב בזה. אגב, כשהתחלתי את 'פספוסים' לא היו בה מתיחות אלא רק פספוסים, טעויות של זמרים ואמנים טועים בפרסומות שלהם למשל. אבל אני מחובר למתיחות בטירוף, אני מבין מתיחה בצורה נדירה, אני יכול לנתח לך כל מתיחה איפה הם טעו, ובמתיחות שלא אני עשיתי אני אוהב לגלות הוכחות שהן מבוימות".
הפקת הגרסה החדשה של "פספוסים" כרוכה בלא מעט מאמצים, מהרכב המיוחד והיקר שבעזרתו מובא יגאל עם הכיסא לאולפן, ועד לאיתור פסלי הקופידונים המקוריים שהיו בתכנית המקורית במעמקי המחסנים והרענון שלהם לצילומים. "אני בוודאות די גבוהה שהפרויקט שאני עושה יהיה חמוד פלוס, כי החומרים טובים. לא אמציא חומרים חדשים. האריזה חדשה, הגישה חדשה, אבל אני יודע שהחומרים האלה חייבים לקבל עדנה. כל מי שפניתי אליו הסכים להשתתף, למשל 'מה קשור', שגיליתי אותם כשהם היו ילדים ומאז הפכו לכוכבים הכי גדולים במדינה, כך שהחומרים רלוונטיים מאוד".
יכול להיות שרשת שיבצו אותך בפריים טיים עכשיו לא רק מתוך עניין בנוסטלגיה ל"פספוסים" אלא אולי גם בגלל השיתוק שלך? מתוך ציניות ותחושה אפשרית שלהם שהקהל יתעניין לראות אותך אחרי התאונה שעברת, קצת כמו קוריוז בקרקס?
"שאלה טובה הבאת. אבל כנראה שלא אותי אתה צריך לשאול. כנראה שזה מה שיעבור לצופה בראש: 'בוא נראה אם הוא מסוגל לדבר בכלל'. צריך לשאול את זה את מי שהחליטו לעשות את התכנית. אני יכול לגלות לך ששאלתי אותם עד כמה אתם רוצים את יגאל ההוא, המסכן, ועד כמה אתם רוצים תכנית שלא מתייחסת בכלל לנושא? הם אמרו לי: חד משמעית, תעשה תכנית מצחיקה, אין יותר יגאל המסכן. נשבע לך, זאת התשובה שקיבלתי. קיבלת תשובה יפה, עכשיו אתה יכול ללכת הביתה".
עד כמה ז'אנר המתיחות רלוונטי לטלוויזיה היום, בעידן הרשתות החברתיות?
"זאת תכנית רטרו. היא נקראת 'חוזרים לפספוסים'. אנחנו לא הולכים להמציא את הגלגל אלא להקרין למי שראה, אהב ושכח את הרגעים הנהדרים. שהצעירים ילמדו מה זה מתיחה אמיתית, כי מה שעושים היום זה לא מתיחות, כמעט הכל מבוים גם".
מה מהמתיחות שלך בקולנוע ובטלוויזיה היה אמיתי ומה מבוים?
"שאלה טובה. הייתי שותף לדבר עבירה בתקופה של יהודה בארקן. הוא טען שהסרטים שלו הם 'בסגנון המצלמה הנסתרת'. ואין ניסוח מדויק מזה לסרטים שלו. למזלי הפחות מוצלח, אני רשום בתור שותף לפשע של דברים מבוימים בסרטים. אבל כשהתחלתי לעשות מתיחות בטלוויזיה מעולם לא היה קטע מבוים. מעולם. תרשום".
שילון מגלה שהוא מעוניין לשלב בתכניתו המחודשת גם פספוסים שצולמו אך לא שודרו בעבר. למרות רצונו, זה לא יקרה עם המתיחה המפורסמת הגנוזה שעשה לאהוד מנור המנוח, כי משפחתו של מנור אינה מאשרת. במתיחה שבוצעה בשנת 1997, כמה ידוענים - ובהם מנור, רולנדה שגרן וחופני כהן - היו אמורים לטוס לקרית שמונה וכביכול נחתו בטעות בניווט בסוריה. מנור הגיב קשה למתיחה ולא אישר את שידורה, בטענה שלא ראוי לנהוג כך כלפי אח שכול. "עשינו את המתיחה הזאת ארבע פעמים, ואהוד מנור יצא הכי גבר מכולם", אומר שילון, "דודו דותן מתח אותו ואהוד הרגיע את דודו כל הזמן, אמר לו יהיה בסדר, אל תדאג. ככה שאני באמת לא מבין למה המשפחה של אהוד לא מאשרת לשדר את זה. אני חושב שזה האינטרס של המשפחה לשדר את זה כהנצחה חזקה מאוד לכוח של אהוד. הוא היה מדהים".
שילון אומר שהוא שוקל לשדר מתיחה אחרת שנגנזה, לבקשת מי שמופיע בה, למרות שהוא לא נתן את אישורו. "סלב איי ליסט ברמה גבוהה ששבר את שיא גינס ומתח את עצמו. הוא חבר טוב שלי. הוא ביקש שלא אשדר את זה. אבל אולי אשדר את זה בלי להגיד את שמו, תוך טשטוש קולו ופיקסול דמותו. אם אשדר את זה - יהיה כיף גדול".
בשלב הזה אין בתכנית מתיחות חדשות. יש סיכוי שזה יקרה בהמשך?
"זה עוד יכול להיות. אני לא פוסל את זה".
יש מתיחה שעשית ואתה מתחרט עליה? או חרטה אחרת בקריירה?
"איזו חרטה? אני יכול לחרטט כל כך הרבה חרטות. אם מישהו נפגע ממתיחה שעשיתי, ולא היה לו נעים להגיד לי את זה, אז אני מתחרט על זה".
מלבד אהוד מנור, מי עוד נפגע ממתיחה שעשית לו?
"אני לא יודע. באחת המתיחות, שנשדר בתכנית החדשה, הנמתח היה נדב אבוקסיס. אני נכנסתי בסוף לגלות לו שזו מתיחה. הוא הרים את היד, וכמעט הוריד לי שן באגרוף או מרפק. והנה הוא בא עכשיו לתכנית לצחוק ביחד על זה. המילה האחרונה היא מאוד חשובה".
הסיגר הוא אמנם סמל שמזוהה איתך. אבל אחרי התדרדרות מצבך הרפואי, לא שקלת להפסיק לעשן למען בריאותך?
"מה נשאר לבנאדם? מה תיקחו לי עוד? כשהשתחררנו מבית החולים רשמו לי לכאבים קנאביס רפואי. זה גם עישון. מעודדים אנשים לעשן. אז אם רופא נותן קנאביס, מה יש לך נגד סיגר? ואת הסיגרים לא לוקחים לריאות".
אבל קנאביס אפשר לצרוך גם ללא עישון עם טבק.
"אתה מדבר יותר מדי".
מבקרים רבים לא עפו על "פספוסים", בלשון המעטה.
"יש אנשים שלא אוהבים מתיחות, זה ידוע. זה לא הז'אנר האהוב על מבקרי טלוויזיה. אם כי לימים קיבלתי על זה המון ביקורות טובות. אני אגב שומר כל מילה שנכתבה עליי אי פעם על ידי מבקרים. מעולם לא זלזלתי בביקורת, גם הגרועה ביותר. כי גם בביקורת הגרועה ביותר יש המון אמת. מבחינתי יובל נתן היה המבקר הצבר הראשון שכתב על טלוויזיה, והוא לא היה אחד ממבקרי התיאטרון המתוסכלים ששנאו טלוויזיה כמו הדה בושס ועמנואל בר קדמא. הוא כתב מצוין. והוא כתב עליי ביקורת בזו הלשון: 'איך זה יכול להיות שהוא לא יפה, הוא לא מצחיק, הוא שמן - והוא כל כך מצליח?' וזה נכון. הוא לא טעה בכלום".
ומה תשובתך לשאלתו של יובל נתן?
"אחד הסודות להצלחה שלי - התכנית שלי הייתה סופרמרקט. היה בה קצת את הדמות של פזית, וקצת פספוסי בית, וקצת פספוסים של מפורסמים, וקצת מתיחות. היה בה הכל. וסופרמרקט הולך טוב כנראה. ויש עוד סוד להצלחה שלי. ג'וני קרסון היה האיש הכי מצליח בתולדות הטלוויזיה, האורים ותומים של הלייט נייט שואו. אני מקדים ומבהיר שאני לא באמת משווה את עצמי אליו, אני לא מגלומן כזה גדול. אבל שאלו את קרסון פעם: מה סוד ההצלחה שלך? הוא אמר 'אני לא שום דבר יותר מדי. וכנראה שזה סוד ההצלחה. אל תהיה יותר מדי טוב'. זה נכון גם בכדורגל ועוד המון ענפים".