כשערכי הריאליטי הם מזימות ושקרים, לא פלא שחשדנו באלה אייבינדר

מיקרוספופ: השמחה הגדולה של זוכת הישרדות הטרייה אלה אייבינדר, הוחלפה מהר מאוד בחשש גדול עם הפרסומים והטענות השונות שדיווחו לכאורה כי רימתה במהלך הגמר ובמבחן האש מול ג'קי אזולאי כשמרחה מגנזיום על החוט, המשמש חומר בעירה, ונגעה באבן, מה שהאיץ, על פי הטענות, את התלקחות האש. 

תוקפן וגם קורבן: וויל סמית' לא סטר רק לכריס רוק | מיקרוספופ >>>

אייבינדר, מנגד, טענה כי רק בדקה אם החבל רטוב, ואילו אזולאי מצידה הפעילה על פי הדיווחים לחצים על מנת לערער על זכייתה. ברשת 13 והפקת התוכנית מיהרו לבדוק את הטענות, ודרשו מהשורדת להיבדק במכונת אמת. אמש רגע אחרי שעברה מבחן פוליגרף מטעמה בו נמצאה דוברת אמת, העלתה אייבנדר סטורי בו התייחסה לנושא לראשונה: "אתם יכולים להגיד עליי מה שאתם רוצים, אבל שקרנית אני לא".

נראה כי עם פרסום תוצאות הפוליגרף הפרשה שהסעירה את המדינה למשך יומיים נרגעה, אך השאלות אותן היא העלתה עדיין עומדות בפנינו. מדוע, אחרי שצפינו באינספור עונות של "הישרדות" ותוכניות ריאליטי אחרות כמו "האח הגדול", שמקדשות את המזימות, הרמאות והשקרים - כל כך כעסנו על השורדת, כשלרגע חשבנו שהיא פעלה בעורמה? והאם בכלל, אנחנו אמורים לצפות לסטנדרט כלשהו של אמינות מתוכניות מציאות?

"עם השנים, צופי תוכניות הריאליטי הבינו כי תוכניות המציאות אינן משקפות מציאות, אלא מציגות את המציאות היחידה שההפקה רוצה לקדם", אומר ד"ר מתן אהרוני מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. "כלומר, הצופים הבינו כי ההפקה מתערבת כבר בעצם בחירת הדמויות שמלוהקות לתוכניות, ממשיכה במשימות שמוטלות על המשתתפים, המאפשרות לקדם דמויות מסוימות, ובעיקר ההפקה בוחרת מה להציג, כמה זמן מסך לספק לכל דמות ואת מי ממש להעלים או לפחות להשתיק, כדי לספר סיפור שמראש הוחלט לספרו, גם אם מדובר בתוכניות שלכאורה אמורות להציג התנהלויות אותנטיות. אבדן האמון בתקשורת מוסיף ומתחזק גם כשהתוכניות האלה משלבות מוצרים לפרסום (פרסומות סמויות) בצורה שהופכת כבר ממש מביכה - כמו משימה על שוקולד או במבה של חברה מסוימת, פרס של שמפו או תחרות פיג'מות של חברה ידועה אחרת, כפי שקורה בתוכניות הישרדות והאח הגדול".
 
"מלבד מקומה של ההפקה, אובדן האמון של הצופים מתגבר כשהמשתתפים בתוכניות מבינים כי כללי הפורמט מחייבים או לפחות מעודדים אותם לבגוד בחברים לתוכנית, לשקר, לרמות, לא לכבד הסכמים ועוד", הוסיף אהרוני. "כשאלה הם הערכים שמקודמים בתוכניות אלה, אין פלא שמאשימים גם את הזוכים ברמאות, כמו במקרה של אלה אייבינדר - הלא אלה הם חלק מהערכים המועברים ומוצגים בתוכניות הריאליטי כלגיטימיים".

מלאך וגם שטן

נראה כי היחס שלנו אל מתמודדי הריאליטי הוא אמביוולנטי, מצד אחד אנו מצפים מהם להיות ישרים ואותנטיים, אך מצד שני חוקי הפורמט יקשו עליהם להתקדם במשחק עם לא יפעילו מידה מסוימת של עורמה.

"במשך עונה שלמה התמקדה ההפקה באישיותם של משתתפים, שנינותם, כוחם ומערכות היחסים ביניהם", אומרת שגיא ברסלב, עו"ס מטפלת זוגית ומשפחתית, חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy. "מההתחלה נראה שכל המהלכים של מתמודדת בולטת אחת יובילו לנקודה שאליה לא הגיעה בסופו של דבר. הצופים אולי הפיקו ריגוש מהתככים והאינטריגות, אך ליבם נכבש על ידי אלה".

"נראה שההפקה פיספסה, לאנדרדוג יש פוטנציאל מסוכן בתחרות על אהבת הקהל שלא נותר אדיש. סוד קסמו של האנדרדוג טמון במידת ההזדהות העמוקה שהוא מעורר בנו, אלו לא הקלפים החזקים, לא המהלכים הכוחניים, לא העורמה והתככים אלא בדיוק ההפך, דווקא היעדרם ממלא אותנו תקווה שמתוך המציאות הקשה נעלה ונצליח, נעקוף את המוביל ונחצה את קו הסיום נגד כל הסיכויים", מסכמת ברסלב. "המלחמה של ההפקה באינבינדר ותגובת הקהל אולי מלמדת שמשהו שם בתקשורת בין הקהל לתקשורת התפספס".

האמון שלא היה

נראה גם כי הפרשה יכולה ללמד אותנו על אובדן האמון העמוק שחש הציבור בריאליטי, כשהעברה של אצבע על החבל במשימה הצליחה ליצור סערה גדולה כך כך. נשאלת השאלה - מדוע במקום להנות מהתוכן, אנו נהנים להיות כל כך סקפטיים.

"'אובדן האמון' הראשון, הבסיסי חל בעיניי, בשידור כה מאוחר יחסית לצילום. ומעין שיבוש של 'המניפולציה הקולנועית', אותו דבר בסיסי שגורם לנו להמשיך לצפות ולהנות". מוסיפה ד"ר יסמין ששון, מרצה במנשר ובמכללה האקדמית ספיר, אשר מלמדת קורס על טלוויזיית ריאליטי. "מצד אחד כולי בדרמה של הפרק, ודקות אח"כ מראיינים מודח בתוכנית עוקבת, מלבד ניסיון לרייטינג שאנחנו יודעים שאינו יעיל אין משמעות לזה, ויתרה מכך, זה מחבל בדרמה. מדוע להרוס לי כצופה, שעבורה, במהלך הצפייה הכל מתרחש באי כעת, להראות פתאום מתמודד מתראיין בתוכנית לילה".

"ההפקה והיוצרים עסוקים רבות ביצירת 'אמון' במובן הבסיסי של הזדהות, השהיית אמון של הצופה. (למשל - להאמין למשך הצפייה ב"אשה יפה" שג'וליה רוברטס וריצ'ארד גיר יחד למשל), 'השהיית האמון' חיונית להזדהות והמשך צפייה. וחבלה באמון הזה, הייתה עוד קודם", מוסיפה ששון. "העובדה שאנו יודעים שהגמר משודר זמן רב כל כך אחרי שהמתמודדים חזרו להארץ, גם פוגמת בחווית 'השהיית האמון' שלנו".

"הריאליטי זה אנחנו, זה ניסוי חברתי שיוצר בנו סקרנות ואף התמכרות לראות אנשים נחשפים בסיטואציות קשות ואיך הם בוחרים להתמודד איתן" - אומרת לימור כרסנטי אשת תקשורת בעבר ובעלת משרד יח"צ בהווה, גרושתו של דייר "האח הגדול" איציק כרסנטי. "צוות ההפקה מעורב אישית במה שקורה בריאליטי ויודע מה מעניין ואיך לכוון ליצירת פרובוקציות וטוויסטים בעלילה ובעצם כל מה שיותר רייטינג. לצד זה, הביסוס ב'הישרדות' על אינטריגות ועל 'המטרה מקדשת את האמצעים' - יוצר בצופה סוג של אובדן אמון שבעצם הכול יכול לקרות ואין בין המתמודדים אף 'שה תמים'". 

"הצופה מודע לכך שהדברים ערוכים ובכל זאת נשאב לכל סצנה כאילו היא האמת לאמיתה כי הוא לא יודע מה בדיוק מבוים, ערוך או ניתן לשליטת ההפקה. לכן גם כל פליט ריאליטי שמוציא דיבתו על ההפקה או מספר את האמת גורם לקהל לפקפק ולחשוב היכן פספס, ואיך שוב עבדו עליו", מוסיפה עורכת תוכן ומבקרת תרבות וטלוויזיה נועה מזרחי. "הרי כוכב הריאליטי עצמו מספר זאת ממקור ראשון לכן יש נטיה לחשוב שהוא דובר אמת.  אחרי צפיה כל כך ארוכה בפרקים והדבקות בדמות אהובה הטענה שקיבלה את הזכיה במרמה היא אכזבה גדולה עבור הצופה. מבחינתו הוא דבק בדמות שהוא אוהב את הערכים שלה, הוא מאמין לה או בעצם לחלקים שבחרו להראות בה. הוא מתחיל לפתח אליה סנטימנטים ובעיקר מי שבאמת מצביע-  משקיע זמן ואנרגיה על הצבעות למועמד שלו. על כן האכזבה וחוסר האמון הם גדולים".

אמת או בידור

"אנשים אוהבים להתרגש מאירועים כאלו, אבל לא זה ש'יהרוג' את הישרדות - מה שיהרוג את הישרדות זה שמורחים את זה ל 70 אלף פרקים", מוסיף איתי חרל"פ, ראש המסלול לטלוויזיה המכללה האקדמית ספיר. "כולם יודעים שזה לא אמיתי, אבל אנחנו רוצים להאמין שיש משהו אותנטי מאחורי המסיכות, למה אהבו את תמיר ורדי באח הגדול? כי הוא היה חסר מעצורים, אמר דברים נקיים מאינטרסים. יש המון שיח סביב איפה ההפקה התערבה, יש רגעים של 'יש פה הגזמה' כל פעם יש שערורייה תורנית, הכדורים הפסיכיאטרים באח הגדול, צילומי ההשלמה של הישרדות, או אפילו האקדמאית ביפה והחנון. הקהל יודע שאלו תוכניות שבאו לבדר אותו, ולא בהכרח להציג אמת. הז'אנר הזה מבטיח סוג של אמת וגם בידור. אנחנו מעדיפים את הבידור".

"הצופה עסוק במתח שבין להתמסר לכך שרואה ריאליטי כפי שהוא - אותנטי וכנה, לבין הרעיון שהיו אולי מניפולציות בתוכנית", מוסיף איתמר פסקל, פסיכולוג קליני ומנהל מכון תל אביב לפסיכותרפיה. "כשמתרחש אירוע כגון האירוע של אלה וג'קי בגמר - הוא מעלה לצופה את הקונפליקט לרמה יותר גבוהה, בדרך כלל צופים משתיקים את החלק הזה, כי הם מאוד נהנים מהריאליטי, מהאשליה שהתוכנית מספקת. הצופים נהנים לשים בהרחקה את הקונפליקט, אבל כשקורה משהו כזה, ופתאום יש פוליגרף ולא בטוח שאלה עמדה בתנאי הפורמט, והתחילו להתעסק בנושא רק שמישהו חיצוני העיר הערה על כך, פתאום קשה יותר להרחיק את הקונפליקט.

"סוגיית הפוליגרף, משולה בעיני לטקס האוסקר האחרון במהלכו וויל סמית' סתר לכריס רוק", מסכמת ששון. "היו זכיות חשובות, איכשהו במקום לדבר עליהן נכנענו בשיח הפופולרי לדבר על אלימות ובריונות במקום על קולנוע  או על מה שחשוב - ברית נשים וגמר עם שורדות מופלאות".