תפקיד אחד, אולי סצנה אחת בו, לא ממש פאר היצירה, קיבע את מקומה של אופליה שטראל בתרבות הישראלית - ולא לטוב. כי סיפורה הטראגי של השחקנית הוותיקה, שהלכה היום לעולמה בודדה בגיל 81, מתמצה בכך, שמכל מה שהיא עשתה בקריירה היא תיזכר להוותה כ"סטלה המגמרת" ב"אסקימו לימון", סרט הלהיט הקופתי של הבמאי בעז דוידזון.
ראיינתי אותה לפני שש שנים בדירת החדר וחצי הדחוקה, 33 מ"ר בסך הכל, שבה התגוררה בגפה במתחם של עולים חדשים ותיקים ברמת-אביב. מדבריה עלה שחייה מעולם לא היו קלים. היא נולדה בספטמבר 40' במולדביה, כששמה המקורי היה פליה שטרול, "אם כי קראו לי גם פייגלה מפני שהייתי צעירונת מלאת חיים". בת שמונה הייתה כשהתייתמה מאביה וגדלה לצד אם חולת נפש. מפלט מהמצוקה היא מצאה בבית-ספר לריקוד. בהיותה בת 15 עברה לבוקרשט, שם למדה בסטודיו למשחק ושינתה את שם משפחתה לשטראל, קרן ברומנית.
בבירת רומניה היא מצאה את עצמה במסלול המראה מבטיח לקריירה. לדבריה, היא גילמה בתיאטרון היידישאי שם תפקידים כמו אנה פרנק, קתרין ב"אמא קוראז'" וחוה ב"טוביה החולב". "אז היה לי ברור, שהמשחק הוא משהו שנולדתי בשבילו", אמרה.
אבל היא ביקשה להגשים חלום אחר. בשלהי 64' עלתה שטראל ארצה והגיעה בישיר להבימה, שם שיחקה את סוזן בהצגת "בלוז למיסטר צ'ארלי", כשאת הטקסט היא למדה בעל-פה מבלי לדעת עדיין עברית. זאת הייתה לגביה תקופה חלומית. היא הייתה מגיעה להצגות בערב מקיבוץ מעין-צבי, שם לצד הלימודים באולפן עבדה בכותנה ובבריכות הדגים.
ההמשך היה פחות מלהיב והיא התחילה בסיבובי-אכזב בין התיאטראות. "מתוך יאוש, כשהלך קשה, יצאתי בהצגת-יחיד ביידיש, שאיתה הופעתי גם בחוץ-לארץ", סיפרה. "כמעט חשבתי לא לשוב לישראל, אבל כעקשנית התמודדתי תמיד".
שביב של תקווה הסתמן לה, כשהוזמנה לשחק בסרט, מבלי לשער איזה מאמץ רגשי יהיה כרוך בכך. אכן, בהסרטת "הסיקריקי", סרטו של מנחם בינצקי, חוותה אונס ראשון מול המצלמות. "תפסתי שם כזאת טראומה, שבצילומי הסצנה שכחתי את כל העברית שלמדתי עד אז", שחזרה באימה.
כשהזכרתי לה את סצנת האונס, שעברה גילה אלמגור בסרט "מלכת הכביש", התרעמה: "יחי ההבדל הקטן. אם לגילה לפחות עשו את הסצנה הקשה שחקנים מקצועיים, הלבישו עלי קיבוצניקים חובבנים, שהוציאו עלי את כל האגרסיות שלה בלפתוח לי את הרגליים ובלקרוע לי את הבגדים. זה היה משהו מזעזע. הרגשתי שפשוט לקחו ממני שם את הנשמה; נשמה של אמן".
"ב'אסקימו' לא היה אונס, רק עירום ומבטא, שניסיתי להתפטר ממנו, בעוד שבסרט היה עלי להדגיש אותו", ציינה. "השחקנים, שבאו אל סטלה התביישו והבמאי בעז דוידזון ביקש ממני לעזור להם להיפתח. אז לחשתי להם כל מיני דברים לאוזניים כדי שיירגעו ויחשבו שזה משחק-ילדים".
איך היו השלושה?
"אני לא זוכרת שיפתח קצור, ששיחק את בנצי, היה צריך להתפשט. ואילו עם השניים האחרים לא הלך פשוט. צחי נוי, ששיחק את יהודה'לה, פחד והיסס. אחר-כך הוא הודה לי על שהרגעתי אותו. עם יונתן סגל, ששיחק את מומו, היו בעיות רציניות יותר. שאלתי אותו מה העניין, כשראיתי שהיה לו גוף יפה כמו פסל".
"אופליה אשה אמיצה ושחקנית אמיצה", אומר עליה יפתח קצור. "היא הייתה שחקנית רומנייה, שהגיעה לישראל עם מבטא זר וקיבלה הזדמנות להופיע בסרט ישראלי נועז לגבי המדינה הפוריטאנית שהיינו. לדעתי, כשחקנית נהדרת היא שילמה מחיר די מטורף על האומץ שלה, כשהתפקיד שלה ב'אסקימו' האפיל על כל מה שעשתה ואחרי הסרט היה לה קשה להשתלב במקצוע".
כששאלתיה אם התחרטה על השתתפותה בסרט, נרתעה: "למה להתחרט על תפקיד שפרסם אותי, אם כי בעוד שלגולן-גלובוס זה בנה אימפריה, לי זה הביא בסך הכל אלף לירות? מצד שני זה הדביק לי איזו חותמת. אם בתיאטרון היידיש ברומניה לשחקן שירד לו על הבמה הסטרומפ, או הנזלת איך שאומרים כאן, הוא התבקש להמשיך עם זה כל הקריירה ואילו ממני ציפו לעוד סטלות".
תפקידה בסרט הביא לה את פרס כינור דוד. "כעולה חדשה, יחסית, זה היה בשבילי ניצחון לקבל פרס חשוב כזה", העידה. "אבל למחרת טקס הפרס, חזרתי לתפקיד של פייה סטטיסטית בהצגת 'חלום ליל קיץ', בהבימה. אלה הם החיים של שחקן. איך שנתנו לי תפקיד בהצגת 'הדיבוק', העבירו אותו לשחקנית ותיקה יותר. 'זה לא בגללי', התנצח הבמאי האורח ג'ו צ'ייקין".
כששטראל, שגם כיכבה בסרטו המושמץ של משה גז "המלאך היה שטן" והיה לה תפקיד נועז גם בסרטו של מנחם גולן, "הקוסם מלובלין", נשאלה אם תפקיד סטלה המגמרת היה תפקיד-חייה, היא מחתה: "'רובה חוליות', הסרט של אילן מושינזון, היה הסרט של החיים שלי, לאחר ששיחקתי בו קבצנית משוגעת, ניצולת אושוויץ. סוף-סוף סרט בלי עירום ובלי מיניות, אבל בדמות של חולת נפש, מה שהכרתי מהבית".
נסיונה לחזור לתיאטרון הרפרטוארי לא צלח. "חשבתי שאני שחקנית גרועה וזה פגע בביטחון העצמי שלי", אמרה. "היום אני מבינה שתמיד הייתי שחקנית טובה, אבל מה שקורה כאן בתרבות יותר גרוע ממה שקורה בפוליטיקה. לצערי, יש פה המון אוכלי חינם".
"עכשיו אני לא מצטערת על שאני לא ברפרטוארי", הוסיפה. "במקום להציג שם הצגות של מחזאי ענק כמו צ'כוב, מציגים את 'מרי לו שתיים' ואולי יהיה גם 'מרי לו שלוש'. לדעתי, צריך לנקות בתרבות הישראלית את האורוות ולהוציא ממנה את התאווה לכסף".
שטראל לא נישאה מעולם ונותרה ערירית מאז פטירתו בן-זוגה האדריכל. שערותיה היו צבועות בשחור עז. היא אהבה לקרוא. בין השאר הבחנתי אצלה בספרו של מיקי גולדנברג על אחיו המנוח, דודו טופז. "לפעמים טוב לקרוא על חיים של אחרים", העירה. כששאלתיה ממה היא חיה, השיבה: "בעיקר מביטוח לאומי, אבל אני לא מתלוננת. לדעתי, צריך ליצור איזו מסגרת שתאפשר לאמנים ותיקים להיות פעילים ולחיות בכבוד".