הימים חלפו ביעף, והנה סוף השבוע כבר נוקש בדלת, מקווה שנשאיר לו כמה מהלזניות, הפסטות והפשטידות שאנחנו מתכננים להכין ולזלול בארוחת החג. אם אתם פחות בקטע של קציר, גבינות וביכורים, אתם תמיד מוזמנים לבקר את הנטפליקס היקר ללבנו, ולהשלים קצת פערים מכל השבוע העמוס. אז למרות שבשיר הגאווה החדש של נועה קירל ותותית שיצא אתמול, המשפט הנבחר הוא 'אומרים שלוש נועה', הנה חמשת הסרטים והסדרות שנכנסו אל מתחת לרדאר שלי השבוע.
משרת העם: Servant of the People
לפני שוולודימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה, נאלץ להתמודד בחירוף נפש עם מלחמה שנמשכת כבר חודשים ללא הפסקה, הוא היה קומיקאי מצליח ואהוב עם הרבה פחות דאגות. באופן מאוד מצחיק, וגם קצת עצוב, ב־2015 הפך זלנסקי לכוכב הקומדיה הפוליטית 'משרת העם', המגוללת את סיפורו של מורה להיסטוריה שהופך פתאום לנשיא אוקראינה.
אם ניכנס לרוח החיובית של הסדרה ונשכח ממה שקרה אחר כך, בשלוש העונות המאוד מוצלחות שעלו לאחרונה ל'נטפליקס', תראו את ואסיל (זלנסקי), כשהוא מנסה לג'נגל בין אהדת הציבור שבחר בו לשחיתות המסתתרת מאחורי כל ההוד וההדר. ויש הרבה ממנה.
עובדה מעניינת - שלושה פרקים מהסדרה שודרו ברוסיה אי שם ב־2019, ואחרי זמן קצר היא ירדה מערוץ הטלוויזיה, על פי ההשערות בגלל איזו דאחקה על פוטין. חזון לבאות? אולי. לעניינינו. חוץ מלראות הרבה ערים באוקראינה שלא הכרנו עד לימי הלחימה ועכשיו מקבלות משמעות מורכבת, העלילה מעולה ומקורית להפליא, והביצוע משעשע וקולע לנקודה ללא כל ספק. וכמעט שכחתי את הדבר הכי חשוב: הסדרה עומדת לחלוטין במבחן הזמן.
שקר, מצלמים: Insiders
נפתח בשאלה - האם אתם חושבים שאחרי צפייה אינטנסיבית ב'חתונה ממבט ראשון', מעקב אחרי כל סוגי ריאליטי האוכל ובינג' של 'חם, לוהט, רותח!' כבר הצלחתם להבין מה היא תוכנית מציאות? תחשבו שוב, והכינו את עצמכם למשהו קצת מעוות, אבל שווה את זה, באחריות.
לפני שנה, הבינו חברינו ב'נטפליקס', שאנו נאכל בשקיקה רוב מה שיגשימו עבורנו. מהסיבה הזו בדיוק, הם השיקו את 'שקר מצלמים', ריאליטי שמתחיל עוד לפני שהמתמודדים מודעים לכך. 12 משתתפים מגיעים לבית מרושת במאות מצלמות, ומבינים שהם עומדים להפוך לכוכבי התוכנית. הפער - הם בטוחים שהכניסה הזו לבית היא שלב הליהוק, שבעצם, תריסר המתמודדים כבר נמצאים עמוק בתוך המשחק. מאחר ומשחק טוב לא ניתן לערוך בלי קצת עזרה מבפנים, בין 12 הנבחרים יהיו גם כמה משתפי פעולה, שיעזרו לשפוך קצת שמן על המדורה.
גם בעונה השנייה שעלתה ממש לאחרונה, על האנדרלמוסיה מנצחת נג'ווה נימרי שכיכבה בעבר ב'בית הנייר', עוד פנינה טלוויזיונית, והפרס הגדול גם הפעם - סכום לא מבוטל של 100 אלף יורו. כל הסיפור הזה אמנם הזכיר לי כלוב שקוף מדי של אוגרים, אבל אם נודה באמת, כש'נטפליקס' עושים ריאליטי, ראו ערך 'חם, לוהט' רותח' ו'המעגל', הם יודעים לעשות את זה כל כך טוב. המעט שאנחנו יכולים לעשות, זה להיכנס למוחם הקודח ולתת צ'אנס לטירוף הזה. הוא מצוין.
לגימה של אהבה: A Perfect Pairing
ילידי שנות התשעים - התפקדו. פעם מזמן בערוץ ניקלודיאון, שודרה התוכנית הנפלאה 'זואי 101', שהכירה לנו בין היתר את ג'יימי לין ספירס, אחותה של בריטני ספירס, ועוד שלל שחקנים שרובם נעלמו בתהום הנשיה. אחת הדמויות בסדרה הייתה לולה, בכיכובה של ויקטוריה ג'סטיס, וראו זה פלא - גם בקומדיה הרומנטית שאציג בפניכם היא לולה. הפעם היא כמובן בוגרת יותר, אם כי נראית בדיוק כמו בימים שבהם היינו צופים בניקלודיאון אחרי בית הספר. משונה, אבל נמשיך.
הפעם, לולה היא בחורה מצליחה למדי בעבודתה כמנהלת יקב מחויטת ומתוקתקת, שמנסה לחתום חוזה עם לקוח גדול אי שם במרחבים הירוקים של אוסטרליה. במקרה הזה, היא ממש לא הסתכמה בהתחנפות אלגנטית לבעלים, אלא נסעה לעבוד בחווה בסמוך לאחראי, גבר צעיר ופנוי, בתקווה שיעריך את המאמצים.
מכירים את הביטוי, חיפש אתונות ומצא מלוכה? אז בואו נאמר שלולה מצאה הרבה מאוד כבשים בדרך, אבל על הדרך - גם אהבה שבכלל לא ציפתה לה. אסכם ואומר שמדובר בסרט חמוד למדי, לא צפוי כמו שחושבים, ועושה חשק לכוס יין מבקבוק שהרגע נפתח. להגיש קר.
סיפור אפל: Blue Story
ונסיים בסרט פשע מסתורי ורווי אקשן, לרגעים האלה שאתם מתחילים לצנוח על הספה ובא לכם להתעורר ברגע. העלילה הסבוכה עוקבת אחרי מלחמת כנופיות אי שם בפרברים הסגורים של בריטניה, וכך, הקשר האמיץ בין חברים ותיקים, הופך לקרבות רחוב קשים שמותירים צלקות בכל המעורבים.
מה שהופך את הסרט להרבה יותר מיוחד מכל שאר סרטי הפשע בנוף, הוא קטעי הראפ המתנגנים בין הסצנות, כולן פרי עטו של הבמאי והתסריטאי, ששיבץ אותם בכישרון ובדיוק שלא מבייש צורף מוכשר.
נראה לי שהבנתם שלא מדובר בדבר הקל ביותר שתראו, אבל בדיוק כמו הקושי הכרוך בצפייה בחלק מהסצנות, כך גם גודל הרושם עמו תישארו אחרי.
ריקי ג'רווייס - חלק מהטבע: Ricky Gervais - SuperNature
קשה מאוד לומר משהו על הקומיקאי ריקי ג'רווייס. הוא קונצנזוס, לפחות בארצות הברית. כשאומרים קונצנזוס בדרך כלל, הכוונה היא לאדם שאין כמעט מילה רעה לומר עליו. במקרה הזה הכוונה היא לפרסונה קצת שונה - יש הרבה מילים רעות שנאמרות על ריקי, אבל הוא עדיין אהוב וממלא אולמות. ובאופן הגיוני למדי, בארצות הברית האולמות הרבה יותר גדולים ממה שאנחנו מכירים. במופע הסטנדאפ החדש שלו שעלה ל'נטפליקס', מסביר ג'רווייס למה הוא לא סופר אף אחד בגדול. בעיקר לא קבוצות מיעוט, או חברות שגם ככה לא חוסכים מהן ביקורת חדשות לבקרים.
אז השנים עוברות, ובכל פעם נאמרים דברים כל כך חוצי גבולות, שהגבול בין על מה מותר לדבר לעל מה אסור הופך למעורפל כמו לנסות להבין מה קרה לראייה שלנו בלי משקפיים. ועדיין, נדמה שריקי מנסה לחצות את המותר בכוח, אולי אפילו באגרסיביות צורמת. וזה לא מגניב. חופש ביטוי הוא דבר חשוב, אין בכלל ספק, אבל לא כשזה בא במחיר של פגיעה באחרים, מהלך שהופך את כל הסיפור למיותר.
מה אומר ומה אגיד. הסגנון מיושן, הפאנצ'ים מעלים גיחוך נדוש, וכל החבילה הזו בעיקר עושה חשק לסגור את הטלוויזיה, או לפחות להשכיר מכונת זמן כדי להגיע לימים שבהם השארנו את בדיחות העדות, הערים, והמגדרים. וגם אז, זה לא היה כל כך מצחיק.