"השעות הקשות של לבנון", יס VOD

אם להתוודות על האמת, על משכבי בלילה לא התהפכתי מהצרות של לבנון. לא שפטריית הפיצוץ בנמל ביירות שנראתה כאילו יצאה מסרט אסונות שימחה אותי באיזה אופן, אבל הלבנונים, דרך קבע, דחו לאורך השנים כל הצעת עזרה בכל הזדמנות ממדינת ישראל, והקפידו לשמור על מצב מלחמה רשמי בין שתי המדינות, שהביא לשפך דם רב לשני הצדדים, ככה שחייו של הלבנוני הממוצע בעיני הישראלי הממוצע הם באמת סרט אסונות לא מציאותי. כיבית את הטלוויזיה ושכחת.

הסרט “השעות הקשות של לבנון" נעשה בידי העיתונאית האוסטרלית, לשעבר לבנונית, דייזי גדעון. ככלל, התקשורת הישראלית, ובעקבותיה הצופים, מגלים יותר עניין במאורעות משפחת קרדשיאן מאשר בנעשה במדינות השכנות. אנחנו יודעים למשל שאין דלק בלבנון, אבל לא יודעים איך לעיני כל, בדם קר, בלי בושה, בלי ניסיון להסתיר, שוחטת שכבה דקה של מקושרים לבנונים את הדלק המגיע למדינה ומוכרת אותו לסוריה במחיר גבוה פי שבעה. אז למקומיים אין דלק למכוניות. וגם לא לתחנות הכוח, שכלל לא בונים אותן, כי שיטת הפקת החשמל הנוכחית מכניסה לבעלי הכוח מאות מיליוני דולרים בשנה.

בעלי הכוח וההשפעה, למי שלא הבין, הם אנשי השלטון עצמם. נשבעים הנוצרים והסונים מול מצלמות הטלוויזיה שימגרו את השחיתות, ולאחר שמכבים את המצלמות יושבים סביב השולחן ומחלקים את המלקוח ביניהם. אז לעם אין חשמל? או בקושי שעתיים ביממה? לא חשוב. לא מעניין.
לא מפנים זבל. פשוט לא מפנים. רחובות לבנון טובעים בזבל. למה? כי ההסדר הנוכחי טוב לשכבת המנהיגים ולחברי הפרלמנט. הם מקבלים את המס שמשלמים אחמד מצור ולטיפה מצידון, לוקחים אותו לכיסם, והמשאיות נשארות בחניונים. הזבל נרקב ברחובות, מפיץ סירחונות ומחלות, והמנהיגים כבר מיליארדרים.

ועדיין, הלב היהודי החם ממשיך להיות נוקשה. מי שנותן את מרב המקומות בפרלמנט שלו לחיזבאללה, מבחינתי שיחיה בחושך עם ערימות זבל בסלון. אלא שככל שמתקדמים במעלה הסרט והתמונה הלבנונית המשוגעת מקבלת עוד ועוד פרטים, מתגנבת איזו מחשבה בלתי נמנעת, שרגע, ומה קורה אצלנו בעניין הזה של השחיתות?

כלומר, ידוע שאנחנו לא מצטיינים בעניין הזה של טוהר מידות - במדדי השחיתות הבינלאומיים ובכולם ישראל רק הולכת ומידרדרת, ולבנון הרי לא רחוקה, וישראלים הרי ידועים בגמישות הנפלאה שלהם לאמץ בזריזות כל טריק שבספר ולהמציא חדשים משלהם, אז נשאלת השאלה הלא נעימה, והיא: האם זה יכול לקרות אצלנו?

הרי אנחנו כבר יודעים שכדי לסגור מרפסת צריך פה מאכער. והכסף המזומן שמוחלק לידיו יוחלק בהמשך לידיים אחרות. ואם כבר בענייני בנייה, אז לא קשה להיזכר בשמות ידועים יותר ופחות שיוצאי חלציהם קיבלו רכב מפואר וחדש מיזם שפתע פתאום קיבל זכויות בנייה מוגדלות בבניין שבאופן ממוזל רכש לפני רכישת המכונית. ואם כבר, על הדרך, אפשר לזכור אי אילו פוליטיקאים שנשלחו לכלא על עניינים דומים.

אז כשיושבים מול “השעות הקשות של לבנון", אפשר אומנם לטפוח בסיפוק על הכרס ולומר “איזה דפוקים", ולשמוח שאצלנו אף אחד - ככל הידוע עד כה - לא גנב מיליארדים, אבל צריך תמיד לזכור את לבנון. ארץ הארזים הפכה מורעלת. והיא קרובה אלינו. קרובה־קרובה.

לראות או לוותר: לראות. כדי לדעת ממה וממי להיזהר.