במידה ותלכו ברחוב ותסתכלו סביב, תבינו, בדיוק כמוני, שאין אדם כאן שלא אוהב מסעדות. בין אם מדובר ברשתות גדולות ומושחתות של מזון מהיר, לא חשוב שמות, במסעדות יוקרתיות או בחומוס השכונתי, לכל אחד מאיתנו הישראלים בארץ שחוברה לה יחדיו, יש את הטעם שלו.
טעם, כמו שאתם יודעים, הוא עניין של טעם, והרבה מביננו לא רק אוהבים ליהנות מאוכל, אלא לחשוב מה היו עושים במקום הבעלים של המסעדה החביבה עליהם. עצות הרי תמיד יש. מכירים את התחושה הזו? מצוין, אז בערוץ 'רשת 13' מצאו לנו פתרון לחשק המסתורי הזה, וקוראים לו 'שף מתחלף'. על הביצוע, אם כן, אפשר להתווכח.
בתפריט, תרתי משמע, שניים מנבחרת השפים הישראלים המצוינים שכולנו מכירים, משתלטים ל-24 שעות על המסעדה האחת של משנהו, כדי לעשות בה כרצונם. אם הספקתם כבר להיבהל, חשוב שתדעו - בתום יממה יוכלו המסעדנים להחליט אם לשמור על השינויים, או להחזיר את הכל להיות בדיוק, אבל בדיוק כפי שהיה.
אני מודה, שמהיכרותי השטחית עם שפים מפורסמים והקפריזיות של רובם, חשבתי שזה מסוכן לקחת אנשים שהמנה האהובה עליהם היא פריק קונטרול ולהתחיל להזיז להם דברים. אחרי שצפיתי בתוכנית, אני יכולה להגיד שצדקתי כמו שלא צדקתי מעולם. ראו הוזהרתם.
ראשונים בתור היו השף משה שגב, שצבר רפרטואר מרשים עם 11 מסעדות הנושאות את שמו, וכמה לקוחות מפורסמים למדי כמו נשיא ארה"ב בדימוס דונלד טראמפ, יו"ר האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו, ואפילו קינוח בתוך נעל לראש ממשלת יפן שעורר סערה. מול מסעדת הדגל שלו segevart'' ניצבה 'טוטו' הנודעת של השף ירון שלו, שבואו נגיד שהגיע פחות מוכן לכל החוויה הזו.
כמה דקות לתוך התוכנית הבנתי שאם מקצוע הבישול היה בעורקיי, הייתי חוששת להיכנס למטבח של שלו. שנייה אחרי שגילה שקיבל את המסעדה של שגב, הודה בלי להתבייש שהתאכזב מהבחירה, מולו שגב שהבהיר כמה חשובים לו עובדים מרוצים, וגם אמר ש'טוטו' מבחינתו היא זכייה בטוטו. נקודה נוספת על משחק המילים.
משם הביקורות ההדדיות רק החמירו, כששלו יוצא משלוותו והוביל על כל התזמורת הצורמת הזו. היה לו מה להגיד על המלצרית והתיאור שלה על המנות, האוכל, ההגשה, הניקיון, וזה רק קצה המזלג והסכין שנחו לצדו על השולחן. כאילו זה לא מספיק, הוא גם ביקש לעצור את שטף המנות שזרם אליו לשולחן. לכו תבינו. ושגב? הלחם היה לו קצת יבש, המחירים גבוהים מדי על מנות שלא היו מאוד חדשניות עבורו, אבל הוא עדיין שמר על קור רוח יחסי, והכי חשוב – על פאסון.
אחרי שכל אחד מהם משך לכיוון שלו, הם כאילו נפגשו באמצע, אבל לא באמת. כמו שברור לנו שלעולם לא נשאיר פיצה במקרר, עטופה בנייר כסף, כך היה מובן מאליו שהשינויים האלה, שביקשו שגב ושלו לעשות בכל אחת מהמסעדות, לא באמת יחזיקו יותר משבועיים, גם אם הבטיחו לאמץ חלק מהם.
בנימה אישית, אחד הדברים שאני אוהבת לעשות בשעות הפנאי המעטות שלי הוא לצפות בתוכניות אוכל. אני נהנית שיש הרבה מהן, ואם תרצו, נהנית מאוד שמאכילים אותנו בכפית בכל הכיף הקולינרי הזה. במקרה הספציפי הזה, הרגשתי שהצופים, וביניהם אני, קיבלנו בעיקר ריבים ותככים, ופחות רצון לאכול וקושי להסיר את העיניים מהמסך.
בסדר היום המתוח שלנו, המחייב ישיבה מול הטלוויזיה בשעות הערב, יש מקום להכל. אבל לא חבל? אוכל מצוין – נפלא, היכרות עם מאחורי הקלעים של המטבחים המפורסמים בישראל – למה לא. השתלחות דו צדדית על של שפים על הקולגות שלהם? פחות. רצינו מחבתות מלאות כל טוב וסכינים בפעולה, קיבלנו קרב סכינים, וזה פאסה מאז 2008. תליתי את הסינר.